דחילק, תגידו מילה טובה.

החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (153).

     החיים קשים. אני בטח לא מחדש לכם כלום בזה. וגם מפתיעים ויפים. וגם בזה אני לא מחדש דבר. אז למה אני פותח בזה? כדי לומר לכם, שהדבר הכי טוב שאתם יכולים לעשות הוא לכתוב או להגיד מילה טובה למישהו או למישהי.

     בשנה האחרונה, מאז הקמתה של ממשלת השינוי, וביתר שאת עם נפילתה, עשיתי לעצמי נוהג. לכתוב הודעת ווטסאפ של מילה טובה לעיתונאי או לעיתונאית, לפוליטיקאי או לפוליטיקאית, שעושים את עבודתם נאמנה, ושהם בני אדם. ישראל מדינה קטנה. לא קשה בה להגיע לכול מספר טלפון שתזדקקו לו לצורך זה. תופתעו איזה קסם זה מעורר.

     בו-בזמן, מאז ראה אור ספרי 'הנזיר היהודי', אני מקבל מלים טובות מאנשים שאני מכיר ומאנשים שאינני מכיר. אין לכם מושג מה זה עושה לי. זה כול כך מרגש, ומחזק. וזה תמיד מגיע בזמן. שהרי תהליך היצירה לעולם אינו נפסק. בשעה שאתם קוראים את ספרי האחרון אני כבר מצוי, תמיד, עמוק בתוך ספרי הבא, ומתמודד עם האתגרים שהוא מציב בפניי.

     כי זאת יש לדעת – כול ספר מציב בפני כותבו אתגרים חדשים, אף ספר אינו דומה לקודמו, ואי אפשר לגשת לכתיבת ספר בגישת שׁוּפוּנִי אַנָאס, כלומר מתוך חשיבות עצמית. אם אתה ניגש לשולחן הכתיבה עם כול רשימת ההישגים שלך מאחוריך, הכתיבה נדונה לכישלון מראש. בכול יום, בכול פעם מחדש שאני ניגש אל הכתיבה, אני אובד עצות ושרוי באי ודאות ותם כילד. זו הדרך היחידה לכתוב בה את מנת היום, והדרך היחידה לעבוד בה על ספר חדש. מתוך מחויבות מלאה, מתוך תום, ומתוך ענווה.

     לכן, כול מילה טובה שאני מקבל מחזקת אותי, נותנת לי כוח. והאמינו לי, אני זקוק לו. הספר הבא שלי מורכב מאד. הוא מתחולל בתקופה היסטורית דרמטית, בתולדות אירופה וגם בתולדות העם היהודי, ומחייב אותי להרבה מאד קריאה של ספרי תחקיר, להתמיד בזה כסוס משא, יום אחר יום, ולהפעיל את כול כוחות האֵרוּדִיצְיָה שלי כדי להשתלט על כמות כזאת של מידע, להטמיע אותו ולהפוך אותו לחומר של חלומות ושל דמיון.

     לכן, התרגשתי כל כך כשקיבלתי לאחרונה הודעה מאדם שאינני מכיר, צביקה אהרון מקיבוץ הגושרים, וכך כתב לי: "שלום רב לך אילן שיינפלד. נכבדי. זה עתה סיימתי ספר שני מפרי עטך.

הראשון: 'הנזיר היהודי', שבתי העניקה לי כמתנת יום הולדת. נכבשתי בסערה, ואצתי לספריה ומשכתי שני ספרים נוספים. קראתי בשקיקה את 'אשת הפיראט היהודי'  ואני כבר יודע שהגיגיך הכבירים יובילוני כעקב בצד אגודל למחוזות אינסוף. תודה לך, קנאתי שהתברכת בתעצומות דמיון מתוך מציאות רבת עלילות ותהפוכות. עלי לשתפך על שני היבטים בכתיבתך. א. הסיפור כשלעצמו שריתקני כקורא נלהב מיפי הספרות המשובחת כל כך, בצד עושר התיאורים לפרטי פרטיהם, ביודעי שבצד דמיונך הפורה משהו ויותר מכך אכן היֹה היה. ב. ה'אחרית דבר' בכל ספר, כמו סופה עזה שהתאנפה על כל שקראתי. לגלות דרכה איך וכיצד העלית עור וגידים, הנפשת את הדמויות באופן אמתי, ולהבין מכל אלה שאכן היו דברים מעולם. אותי הם מרגשים במיוחד. מאחל לך ים של בריאות מצוינת כדי שרגע לא תחדל למשוך עטך. צביקה אהרון הגושרים."

     הערב חיכתה לי עוד הודעה משמחת בתיבת המייל שלי, משמעון ספקטור, במאי, איש קולנוע ומורה לקולנוע ותיק, בן זוגתה של קטי דיאגובה. את שמעון וקטי הכרתי כשהבנים שלנו היו יחד בגן בנווה צדק. מהגן ההוא כולנו ברחנו, אבל הידידות נשארה. לפני שנתיים הודיעו לי, שהחליטו לעשות עלי סרט דוקומנטרי, שיעקוב אחר חיי ויצירתי במשך שנה ויותר. מאז הם היו כאן כמה פעמים עם הילדים, מה שהביא לכולנו שמחה גדולה, וקטי גם נסעה אתי לאחרונה לטורקיה, מלווה אותי במצלמתה במהלך התחקיר שלי לספר הבא.

     היחסים בינינו משפחתיים ומקצועיים גם יחד. לכן, ההודעה ששלח לי שמעון לגמרי לא מובנת מאליה מבחינתי. וכך כתב לי: "היי אילן, נוצר בין המשפחות שלנו קשר קרוב ופתאום הבנתי שלא עצרתי לרגע כדי לספר לך כמה אני נהנה מהספרים שלך. לפני כחודש סיימתי לקרוא את 'הנזיר היהודי' ובכך קראתי את כל הרומנים שהוצאת (למעט הראשון שגם אליו אגיע). אני מאוד נהנה מהכתיבה שלך, היא מרגשת ומפתיעה בכל פיסקה. אך חווית הקריאה של 'הנזיר היהודי' הייתה מדהימה ביותר. כל הציר של הכותב והכתיבה בספר מהווים כספר הדרכה לכותב שבדרך. בחלק הראשון שבו הגיבור מספר את סיפורו, כל חזרה לדיאלוג בין הגיבורים זה כמו שיעורים ראשונים במבנה הסיפור ואח"כ שיעור מאלף על מיקומה של הכתיבה אצל הכותב שמדמו יוצאות השורות והן סם החיים או הישרדותו של היוצר. אז תודה לך על הספר הזה, על הקודמים ועל הבאים בדרך. תודה רבה וסופ"ש טוב לך ולילדים."

     שני המכתבים האלה מובאים כאן, כמובן, באישור כותביהם. הם מהווים בעבורי, בייחוד בימים האלה, שבהם אני בקושי מוצא זמן לכתוב, לקרוא, לתמצת את חומרי התחקיר ולעבדם, ממש נשמת חיים. תהליך היצירה בכלל, ושל רומנים היסטוריים כאלה שאני כותב, הוא ממושך ומורכב. הוא דורש הרבה תעצומות נפש, זמן ושקט. וכאשר אני גם אב יחידני, שאת רוב זמנו מבלה בטיפול בילדיו, בפרנסה ובמטלות הבית, קשה לי ליצור עוד יותר.

     מלים טובות כאלה הן כשמן בעצמותיי, ממש.

     ולכן אני כותב לכם על כך. התבוננו מסביבכם, ואם יש מישהו או מישהי שאתם נהנים ממנו או ממנה, מפועלה או מיצירתה, כתבו לו שתיים שלוש שורות של תודה.

     אין לכם מושג כמה הרבה זה עושה.

     שבת טובה.

נ.ב.

     בשולי הדברים אוסיף, שהבוקר התחיל בתליית כביסה, בארובי, בירידה עם מיכאל לרופא, וקניות אצל רמי לוי, המשיך בנסיעה למג'דל כרום לקנות תערובת לתרנגולות, בסידור הקניות בבית, בישול חצילים במיץ עגבניות, ארוחת צהרים ומנוחה, ואחר הצהריים קיפול כביסה, בישול אנטי פסטי, עוף הודי, אורז, אפיית עוגה כי התנור חם וכדאי לנצלו פעמיים, טאטוא ושטיפת הקומה הראשונה לכבוד שבת, עריכת קבלת שבת וארוחת שישי, רחיצת כלים, קיפול כביסה, חדשות שישי. ביום כזה לא הצלחתי לכתוב מלה. אבל לפחות העליתי הנה, לפייסבוק, תמונות יפות של תבשילים ומאפים.