תהילתך עולם.

עומר ולדמן, פרקי תהילה. עורך: עודד כרמלי. הוצאת הבה לאור, 2024.

     לעתים רחוקות מזדמן לי לאחוז בספר שירה בידיעה שהוא משנה עולם. שהעולם אחריו לא ייראה עוד כמקודם לו. אני מניח שכך חשו מי שאחזו לראשונה ב"לפני השער האפל" של דוד פוגל (1923),  ב'כוכבים בחוץ' של נתן אלתרמן (1938), ב"שירים" של אברהם בן יצחק (1939), ב'שירים שונים' של נתן זך 1960), ב'שני גנים' של יונה וולך (1969), ב"ילקוט שירים" של חיים לנסקי (1973), ב'קח' של מאיר ויזלטיר (1973), ב'שירים ללואיס' או ב'סלויון' של יאיר הורביץ (1963, 1966), ב"מחזר על פתחי עליונים ותחתונים" של צבי מרמלשטיין (1998). ומניתי כאן רק מעט מספרי שירה כאלה. אבל כאשר קיבלתי לידיי את ספרו של עומר ולדמן, "פרקי תהילה", ידעתי שאני אוחז בידיי בספר כזה.

     האמת היא, שקיבלתי אותו לידיי ככתב-יד בעילום שם. שימשתי כשופט בתחרות נגב לשירה, מטעם האוניברסיטה העברית, שעה שהגיע לידיי. בהערות שכתבתי לעצמי במהלך הקריאה בכתבי-היד הרבים שהוגשו לתחרות, כתבתי לעצמי: "הוא הזוכה. שירה מדהימה. מקאמות מחורזות, יכולת מבע מובהקת. דיאלוג ספרותי עמוק. טקסט חי ומתחייה בתודעת הקורא. פועם. מרגש." אחרי כן, בנימוקים לפרס כתבתי כך: "שירי תהילה" טלטלו אותנו בעושרם ובעוצמתם. רוב הקובץ הוא שירה בפרוזה, קטעי יומן שירתיים, מסביב לדמותה של אהובה, תהילה שמה, שהכותב מאוהב בה ונסער באהבתו אליה. היקף האמירה הרגשית כאן, יחד עם התנופה השירית, העושר הלשוני, הדרמטיות של המבע, והרבגוניות בעולמו הפנימי של הכותב, הם שהפעימו אותנו כל כך. רבי יוחנן בן זכאי וגבעת התחמושת, מבצע צוק איתן ופסוקי תפילה מבית הכנסת, לשון חכמים ודברי נתן זך, כול החומרים הללו משמשים בשירותה של שירת אהבה גדולה, מדהימה, המשקפת את פניה המגוונים של הארץ הזאת לא פחות מאשר את עומקה של האהבה."

מסע גיבוש עצמי בשירה העברית

     "פרקי תהילה" נקרא כספר שירי אהבה לנערה ושמה תהילה. אבל הוא הרבה יותר מזה. כבר ההקדמה לספר, בה כותב המחבר "הספר הזה הצטבר בשפה שאינה שפת דיבורי או שפת שירי, כי רציתי שיהיה גדול ממני" היא מתעתעת. מצד אחד היא מחווה חיווי על לשון השיר, מצד שני היא מחווה חיווי על הדובר עצמו. אחרי ההקדמה מופיע פרק השיר "ביום הולדתי העשרים וחמישה, שהוא גיל אימי כשנולדתי", הפותח בשורה "נִשְׁאַלְתִּי מִפְּנֵי מָה לֹא נַעֲשֵׂיתִי סוֹפֵר." תחת העיסוק בספרות הוא מעמיד את הגעגוע לנערה ושמה תהילה. אבל הספר כולו הוא מסע גיבוש מדהים, מסע ארס פואטי מפעים בשירה העברית, המתכתב עם רבים ורבות ממשורריה.

     עובדה זו קשורה גם לסגנונו. זהו ספר שירה בפרוזה. דהיינו, שורותיו ארוכות. אבל הוא מרובד מאוד מבחינה לשונית, ונוקט בחריזה פנימית מפעימה, מתמדת, המקנה לטקסט השירי ריתמוס יפהפה. הנה, כך הוא עונה לשאלה בפתיחת הפרק: "מִפָּנַי פַּחַד לְצֵאת מִבֵּיתִי  וְלִרְאוֹת בְּנֵי אָדָם.  וּלְדַבֵּר כְּנֶגְדָּם. וְלִלְמֹד אֶת שְׁמוֹת צִמְחֵיהֶם, עָרֵיהֶם, מוֹשָׁבוֹת בְּתוּלוֹת. וְאֶת שְׁמוֹת הַחוֹחִים וְהַחוֹלוֹת וְהַמְּחִלּוֹת. וְאֶת הַצַּעַר לְסוּגָיו. וּמִפְּנֵי הָאַשְׁמָה. וּמִפְּנֵי שֶׁכָּל קְרוֹבַי חַיִּים עֲדַיִן. וּבְכָל יוֹם אֲנִי קָם מִמִּטָּתִי וּבְיָדִי כָּל דָּמַי. וּלְעוֹלָם לֹא אֶהְיֶה יָפֶה יוֹתֵר, בָּרִיא יוֹתֵר, אֶפְשָׁרִי יוֹתֵר, עִם כָּל טְעָמַי. אֲבָל אֵינִי רוֹצֶה לָצֵאת." הדגשתי כאן את המלים החורזות. תופעה זו נשנית בכל פרקי השיר כאן.

     היות הספר הזה גם מסע ארס פואטי מודגשת כבר בעמוד השני של פרקו הפותח. הוא כותב "יֵשׁ לָהּ אָח אֶחָד יָפֶה וְאָחוֹת שֶׁנִּרְאֵית מְכֹעֶסֶת תָּמִיד, עִם מִשְׁקָל עֹדֶף. וְיֵשׁ לָהּ אוֹפְּטִימִיּוּת (בְּשָׂפָה עַדְכָּנִית יוֹתֵר זֶה אוֹמֵר שֶׁיֵּשׁ לָהּ יְעָדִים)". השימוש בנגזרת 'מכֹעסת', המהדהדת את המלה 'מְבֹעֶסֶת' מן הסלנג, וההערה בסוגריים מעידים על חוסר התמימות בכתיבה הזאת, על המודעות הלשונית הגבוהה של הכותב. כך גם החיבור, בפרק השיר 'שפת השדה הייתה עברית', בין לאה גולדברג למאיר אריאל, ובפרקי שיר אחרים באבות ישורון (שעומר כתב עליו עבודה לתואר שני), בפרק "שלוש שאלות" על טבעה של השירה בפרק "על הניקוד" (המהדהד את עיסוקו האקדמי של עמר ולדמן בניקוד העברי), וכמובן הפרק "לקרוא את עמיחי בירושלים", שבו הוא משווה בין שירת עמיחי לשירתו, וכותב: "הַשִּׁירִים שֶׁל עַמִּיחַי עֲשׂוּיִים מִמְּדוּרוֹת, מִכְּתֵפָיִם אֲסוּפוֹת אַחַר חִבּוּק וְלֹא אַחַר חֲרָדָה. הַשִּׁירִים שֶׁלִּי עֲשׂוּיִים מִדְּבָרִים אֲחָדִים. שֶׁהָיְתָה לָהֶם הִזְדַּמְּנוּת אַחַת לְהֵאָמֵר. לֹא הוֹצֵאתִי אוֹתָם כְּדֵי שֶׁיְּנַקּוּ אוֹתָם מִשְּׁמִי וְיִהְיוּ נַחֲלָה לְרִגְשׁוֹת הַכְּלָל, אֶלָּא כְּדֵי שֶׁיִּרְאוּ אוֹתִי מִתּוֹכָם. שֶׁאִשָּׁה אַחַת תִּרְאֶה. כְּשֶׁבָּרוּר שֶׁלֹּא תִּרְאֶה. עַמִּיחַי כִּוֵּן אֶת שִׁירָיו לְאִשָּׁה אַחַת כְּדֵי שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתָם בְּאֶלֶף דְּרָכִים. אֲנִי רוֹצֶה שֶׁאֶלֶף אִישׁ יִקְרְאוּ אוֹתִי בְּדֶרֶךְ אַחַת, שֶׁל אִשָּׁה אַחַת, שֶׁלְּרֶגַע רָאֲתָה אוֹתִי בָּרוּר." כמה עוצמה ויופי יש בשורות האלה, כמו גם העמדת עצמו מול המשורר הנודע, והתבחנות ממנו.

מי זו תהילה?

     מי היא, אם כן, תהילה, שלה מוקדש הספר הזה? האם היא אכן מושא הַ"גַּעְגּוּעַ שֶׁל נַעַר לְיַלְדָּהּ מִירוּשָׁלַיִם שֶׁפַּעַם פָּגַשׁ בְּאַקְרָאִי, כַּאֲשֶׁר לֹא הָיָה בָּעוֹלָם עוֹד לְבַד מִלְּבַדָּהּ"? מחד גיסא, פזורים כאן רמזים אוטוביוגרפיים על אודותיה, "הִיא לוֹמֶדֶת בְּתִיכוֹן בְּגִבְעַת רָם, בִּיּוֹלוֹגְיָה וּדְרָמָה, וְחוֹצָה אֶת הַמִּסְדְּרוֹנוֹת בִּצְעָדִים חַדִּים. וּבָעֶרֶב הִיא הוֹלֶכֶת מֵרְחוֹב הַמֶּלֶךְ עַד כִּכַר הַחֲתוּלוֹת." היא אפילו מצוטטת כאן בקטעי דיאלוג ומכתבים. הוא  מתאר את משפחתה, את ביתה, את גופה, "וּכְבָר הָרִיר הַחַם שֶׁלָּהּ נִמְתַח מִפִּיהָ עַד שַׂעֲרוֹתַי, עַד כָּל קוֹרוֹתַי שֶׁהָיוּ לְבָשָׂר תַּחְתֶּנָּה. כְּאִלּוּ יָדַע כָּל יָפְיִי שֶׁיִּתֵּן הַכֹּל לְבִטְחוֹן נְשִׁימוֹתֶיהָ, הַקְּרוֹבוֹת לְנַחֲרָה." הרי זהו אפיון ספציפי מאד של נערה מסוימת מאד. אבל אז בא הדיאלוג ביניהם, בפרק 'כשנראתה לי תהילה בראשונה', והוא מתנהל כך: "בָּאתִי וְאָמַרְתִּי, שְׁמִי עֹמֶר, אֲנִי בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת, יֵשׁ לִי נְטִיּוֹת, יֵשׁ לִי הַשְׁקָפַת עוֹלָם. אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת מִין. כַּנִּרְאֶה אִתָּךְ. מָה שֶׁנִּקְרָא כְּמוֹ כֻּלָּם. תְּהִלָּה אָמְרָה: שְׁמִי תְּהִלָּה. אֲנִי רוֹצָה שֶׁתְּדַבֵּר רָגִיל. לֹא כְּאִלּוּ יֵשׁ לְךָ בַּבֶּטֶן מַשֶּׁהוּ עָלוּם. אֲנִי רוֹאָה אוֹתְךָ. אָמַרְתִּי שׁוּב: שְׁמִי תְּהִלָּה, אֲנִי בֵּן עֶשְׂרִים וְאַחַת. אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת הַמִּלָּה 'כְּלוּם', שֶׁבַּמִּלּוֹן הִיא מֻגְדֶּרֶת 'מַשֶּׁהוּ', וּבַדִבּוּר הִיא מְסַמֶּנֶת אֶת הָרִיק שֶׁנִּקְרַע מִן הָרִיק. אָז חִיְּכָה תְּהִלָּה וְאָמְרָה: עַכְשָׁו הַדִּבּוּר לֹא חוֹרֵק."

     לכאורה זהו דיאלוג בין נער החושק בנערה לבין הנערה הנחשקת. אבל ראשית, הוא ניגש אליה בגישה גולמנית, מקדים ומספר שיש לו נטיות ואז לא אומר שהוא רוצה איתה מין, אלא שהוא 'רוצה להיות מין'. שנית, אחרי שהיא מוכיחה אותו על עילגות דיבורו הוא אומר "שמי תהילה. אני בן עשרים ואחת" וגו'. דהיינו, הוא מהפך עצמו לנקבה, ורק אז תהילה אומרת לו שדיבורו שוב אינו חורק.

     כאן, תהילה חורגת מהיותה נערה ספציפית. היא הופכת להשלכה שלו, לאנימה שלו, לצד הנקבי בישותו. רק כאשר הוא מכיר בצד זה ומדבר בעדו, דיבורו אינו חורק עוד. הדברים הללו הופכים לדיבור הומו ארוטי של ממש בפרק השיר הבא, 'שפת השדה הייתה עברית', בו הוא כותב: "וַאֲנִי, וְרַק אֲנִי, שֶׁגּוּפָנִי מִדַּי הָיִיתִי בַּשָּׁעוֹת כָּאֵלֶּה בְּחַיַּי כְּאִלּוּ כָּל חַיַּי הֵחֵלּוּ שָׁם שָׁעָה שָׁעָה עוֹמֵד בֵּין הַבָּתִּים שֶׁנִּפְתְּחוּ לִי כִּכְלוּבִים. וְאַחֲרֵי שִׁמְעוֹן וְהַלֵּוִי וְגַמְלִיאֵל וּמַשִּׂיאִים לִי אֵלֶּה, הַיָּפִים בְּבַחוּרִים, אֶת קוֹל הַתּוֹר. אֶת רַחַשׁ פֶּתַח תְּהִלָּה. וְחִזְּקוּ אוֹתִי קוֹדְמַי גַּם פְּעָמַי הָאֲחֵרוֹת עַד שֶׁעָמְדָה בִּי גַּאֲוָה לְהִכָּנֵס." פה הרי מדובר במעשה אהבים בין גברים, שבו הגברים מחזרים אחריו, ופֶתח גופו נהיה 'תהילה,' כלומר נקבי, ואז אף הוא מזדקר להיכנס, כלומר נהיה זכרי.

     פרשנות כזו של שירו מתחזקת בפרק השיר הבא, 'ושם פניה מחכות לי', האומר "ובין זה ובין זה אני חי. וידעתי שרק בעברית חי כל זה," מפני שרק בעברית יש הפרדה נוקשה כל כך בין זכר לבין נקבה. ולכן אין זה מתמיה שתיאור המין בהמשך השיר נשמע, לפחות באוזניי הסובייקטיביות, הומוסקסואלי למהדרין: "בֵּין זֶה וּבֵין זֶה אֲנִי חַי. עַד כָּאן הַטְּרָגֶדְיָה שֶׁל נִיחוֹחַי, שֶׁאֲנִי כְּבַר מֵרִיחַ בְּזֶרַע טָרִי אֶת כִּלְיוֹנוֹ הַמָּתוֹק, הַמָּתוּן, הַמּוֹבִישׁ. עַל כָּל סְדִינִים בִּירוּשָׁלַיִם יַעֲבֹר הָרֶצֶף הַזֶּה הַשָּׁפוּךְ מִמֶּנִּי, הַשָּׁפוּי מִמֶּנִּי מִתּוֹכִי, שֶׁפָּרַץ כְּשֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי עוֹד לִהְיוֹת אָדָם אָחִיד. בְּחֹסֶר זְהִירוּת מַתְמִיד. בְּשָׁעָה אַחַת שֶׁהַכֹּל עוֹד הָיָה יָכוֹל לִקְרוֹת אַחֲרֶיהָ. שֶׁלֹּא הָיוּ לָהּ עוֹד עֵדִים. כְּשֶׁתְּהִלָּה מִתְנַקָּה מִמֶּנִּי בְּחֶדֶר אַחֵר, מִתְפַּזֶּרֶת בַּמַּיִם. הִיא מְנַקָּה עַצְמָהּ מֵחֹמֶר הַחַיִּים, וַאֲנִי שָׁקוּעַ בִּרְצוֹנִי לִחְיוֹת. הִיא כְּחַלָּמִישׁ בְּמַעְיָנוֹ, וַאֲנִי הַחֹמֶר עַל סְדִינוֹ." הרי מדובר פה בסדינו של אחר.

     וכך גם ההטיה הזכרית "וּזְרוֹעֶיהָ" (במקום זרועותיה) בפרק השיר העוקב, 'אחרי האור', והתיאור הבא: "וּפִתְאוֹם הֵחֵלָּה לְהַבִּיט בִּי בְּלִי עֵינַיִם וְכָרְעָה עַל הַשָּׁטִיחַ כְּאָדָם הַמְּבַקֵּשׁ לְהִנָּשֵׂא. אַחַר כָּךְ נִבְלְעָה בֵּין רֶצֶף חִיּוּכֵי-פִּיּוֹת-סְגוּרִים. וְהַגְּבָרִים. וְלֹא אֶרְאֶה אֶת פָּנֶיהָ." פה תהילה, הישות הנקבית שלו, השלכתו, היא חלק ממעשה מין מרובה משתתפים. והיא קשורה גם לתחושת פחיתותו מול גברים אחרים: "אֵיךְ לְכַנּוֹת אֶת הַקַּיִץ שֶׁבּוֹ נַהֲגוּ הַכֹּל כִּגְבָרִים, וְלֹא הָיִיתִי מִתְגַּבֵּר" הוא כותב.

     תהילה, אם כן, אינה רק נערה ספציפית מירושלים, היא גם ההשלכה הנקבית שלו עצמו. ולכן הוא יכול לכתוב, בפרק השיר 'משכיל לאיתן האזרחי, ואף זה מפרקי תהילה': "וַעֲדַיִן רָאִיתִי שָׁם רַק אֶת עַצְמִי. אֲבָל רָאִיתִי אֶת עַצְמִי בַּיֹּפִי הַזֶּה הַמִּשְׁתַּבֵּר, הַקּוֹרֵא לִמְתִיקוּת בַּחֶדֶר הַהוּא הַסָּגוּר, הַכֹּל כָּךְ לֹא גַּבְרִי, שֶׁלְּשׁוֹנוֹ זָכָר. וְהוּא דּוֹמֶה כֹּל כָּךְ לְחֶדֶר תְּהִלָּה." כאן זה אינו החדר של תהילה. זהו חדר שיש בו תהילה. ואחרי כן, בפרק 'כשאחזה בי תהילה ברחמים', כבר מתהפכים התפקידים לגמרי. תהילה היא הבועלת, והוא הבעול, במעשה מין שיש בו גוון אדנותי, אפילו סאדו-מזוכיסטי: "וּפַעֲמַיִם הָיְתָה תְּהִלָּה אָדוֹן עַל מַעֲשַׂי, בָּאוֹר וּבַחֹשֶׁךְ. וְלָכֵן יָדְעָה. וְלָכֵן יָדְעָה אוֹתִי בְּרַחֲמִים."

     בסופו של דבר, בפרק 'הבהרה', מתוודה הדובר השירי, שהוא כותב על מה שאוסקר ויילד כינה בזמנו, האהבה שאין לומר את שמה: "תְּהִלָּה הִיא כִּסּוּי עַל אַהֲבָה בַּחֲשֵׁכָה, כִּי הִיא מַרְאָה כָּל הָאֲהָבוֹת בְּאוֹתוֹ הַחֹשֶׁךְ […] תְּהִלָּה הִיא שְׁעַת הָאֶפְשָׁרוּת וַחֲתִימַת כֹּל מָה שֶׁאֶפְשָׁרִי. הִיא שָׁעָה שֶׁלֹּא יָכֹלְתִּי עוֹד לִרְאוֹת בָּהּ אֶת עַצְמִי. שָׁעָה שֶׁהָיוּ בָּהּ גְּלוּיִים לִפְנֵי כָּל הָעַצְמִי שֶׁהָיִיתִי. הַשָּׁעָה הָרָעָה מִכֻּלָּן שֶׁאֵינֶנִּי יָכֹל לְצֵאתָהּ. וְעָלֶיהָ אֲנִי רוֹצֶה עַכְשָׁו לְדַבֵּר."

     אבל מיד אחרי ההבהרה הזאת הוא נסוג. הוא כותב על אשתו "וְהוּא נֶאֱסַף אֶל בִּכְיָהּ שֶׁל אִשְׁתִּי, עַכְשָׁו, בְּעֶרֶב שַׁבָּת, בְּקַנְיוֹן אַיָּלוֹן, כְּשֶׁאָמְרָה 'אֲנִי רוֹצָה אֶת אִמָּא'" ורגע אחרי כן מערטל את התחבולה (תיאורו כנשוי) בכותבו על פגישתו עם חיים גורי, "וְהוּא רָאָה אוֹתִי רַוָּק עַד הָעוֹלָם. אֶחָד שֶׁלֹּא יָכֹל לְהִנָּשֵׂא מֵעֵבֶר לְעַצְמוֹ." ואז, בפרק השיר 'שלוש שאלות', שבו הוא שואל "מהי שירה, למי נאמרת שירה, ומהי השעה לומר שירה", מסתבר, שתהילה גדולה הן מן הנערה הספציפית והן מן הישות הנקבי בישותו. תהילה היא רוח השירה. היא מהותה, היא השראתה, היא גם המלכודת שהמשורר אינו יכול עוד להיחלץ ממנה: "לְמִי נֶאֱמֶרֶת שִׁירָה. לְאִשָּׁה שֶׁרָאֲתָה אוֹתִי אוֹמֵר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּעֶרֶב לִכְבוֹד מְשׁוֹרֵר שֶׁהִכִּירָה. וְכִמְעַט אַרְבַּע שָׁנִים לִפְנֵי כֵן אָמְרָה לִי, אִם אַתָּה רוֹצֶה לָצֵאת אִתִּי, תֵּדַע שֶׁזֶּה אֶפְשָׁרִי. וְלֹא יָכֹלְתִּי לָצֵאת. כִּי כְּבָר יָדַעְתִּי כַּמָּה גָּדוֹל בִּי הָרָצוֹן מֵהַגּוּף. מִמָּה שֶׁמְּסֻגָּל הַגּוּף. וְלֹא רָאִיתִי שׁוּב אִשָּׁה עַד שֶׁהִגַּעְתִּי לִתְהִלָּה. וְגַם מִמֶּנָּה לֹא יָצָאתִי."

     ב'שוב בשדה, כשאני עומד על מחדליי' הוא כותב: "עִם הַזְּמַן אֲנִי מֵבִין שֶׁאֵין לִי אֶפְשָׁרוּת לִכְתֹּב עַל אַהֲבָה שֶׁיֵּשׁ לָהּ גּוּף מִשֶּׁל עַצְמָה, שֶׁלֹּא נִשְׁקָּף מִתּוֹךְ גּוּפִי. לָכֵן אוּלַי לֹא הִתְעַלֵּיתִי לְרָמָה שֶׁל שִׁיר שֶׁיְּדַבֵּר לַאֲחֵרִים, שֶׁיֵּחָזֶה מִתּוֹךְ בְּשָׂרָם. נַעֲרָה כָּזֹאת, הֵיכָן הִיא עוֹד נִמְצֵאת […] וְאַחֲרֶיהָ אֵין עוֹד אִישׁ (חוּץ מֵהוֹרַי) אֲשֶׁר רָאַנִי גְּלוּי פָּנִים." ואז, בשיר 'המקום הראשון', הוא כבר מגלה את היהפכות תהילה מנערה ספציפית ומהשלכה פנימית לתואר: "וְלָכֵן תְּהִלָּה לְעוֹלָם רִאשׁוֹנָה. לֹא כְּמִסְפָּר, אֶלָּא כְּתֹאַר. הִיא הִמְצִיאָה אֶת הָרֶגֶשׁ הָרִאשׁוֹן שֶׁהָיָה קוֹרֵא בִּשְׁמִי. אֶת הַפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה שֶׁלֹּא שָׁאַלְתִּי צֹרֶךְ מִן הַחוּץ". תהילה, אם כן, הפכה לשם תואר, כמו השמות בספרה של יונה, 'שני גנים', שבו השמות הללו אינם שמות ספציפיים, אלא שמות לרגשות שחשה.

     בפרק השיר 'שלוש שאלות', הנסוב על טבעה של שירה, עומר כותב: "כְּתִיבַת שִׁירָה, אוֹמְרִים, הִיא תְּפִיסַת צְעָקָה וְנִסָּיוֹן לְשַלְבָהּ בְּדִבּוּר שֶׁבּוֹ זִהִינוּ אֶת עַצְמֵנוּ." ברוח הדברים, אני רוצה לומר לעומר – זעקתך נשמעה. שירתך גדולה. אתה אחד המשוררים הגדולים של תקופתנו. בכך אין לי ספק.

     היזהר רק מדבר אחד, מן הכֶּשל הפָאטי, כשל התקשורת הטמון בשירה מסוּתרת, שירה בארון, שירה על האהבה שאין לומר את שמה, ועל כך עוד ארחיב בעתיד.