אני רוצה להגיד לכםן תודה.
כעת חיה, קצת לפני יותר משלוש שנים, נוריתי כמו פגז מתוך דירת דמי המפתח שהייתה לנו בנווה צדק, בתל אביב. האירוע המחולל היה סילוק בניי מקייטנת הקיץ בגן בנווה צדק. והוא היה רק קצה של תהליך מתמשך. הרגשתי שאסור לי להשאיר את הילדים במערכת הזאת, שאנחנו הופכים ל'בשר תותחים' של תהליכי סימון, אבחון ואיום. הגבתי בהתאם. בעוצמה רבה, במידה עמוקה של שכנוע עצמי, אינטואיציה הורית וידיעה שאני עושה נכון, מכרתי את הדירה, שהייתי בטוח שאחיה בה כול חיי, עזבתי את עירי האהובה ואת שכונת אהבתי – ועברנו הכי רחוק שאפשר – אל פסגת הר מול כרמיאל, לתובל.
ידעתי שהגענו אל המקום הנכון משתי סיבות. מערכת החינוך בישוב, והבית שחיכה לנו, גדול ויפה וסגור. עוד ביום שהגענו הנה לביקור ראשון, נכנסתי עם הילדים ל'גן צבר.' זה היה בוקרו של יום שישי. התדפקנו על הדלת מבלי להודיע מקודם לכן שנבוא לבקר בו. יעל וורוניקה קיבלו את פנינו בחום. הן רק הביטו בילדים, שהיו אז בני ארבע ומחצה, ואמרו "עם כאלה חתיכים, אתם כבר כאן."
"רגע," אמרתי ליעל, "קודם בואי אספר לך קצת מה קרה לנו בגן בתל אביב."
"זה לא מעניין אותי," צחקה. "הכול יהיה בסדר. רק תגיעו לכאן."
"זה עלול לקחת זמן. עוד אינני יודע אם אצליח למכור את הדירה בתל אביב," השבתי לה.
בדרך החוצה רצה אחרינו רכזת החינוך בישוב, קיצ'י. "מר שיינפלד! מר שיינפלד!" קראה. "בואו מתי שתבואו. המערכת שלנו יודעת איך לקלוט ילדים, יש לנו תהליך קליטה מסודר, וגם אם תגיעו בנובמבר, חודשיים אחרי פתיחת שנה"ל, זה יהיה בסדר."
הגענו לתובל עם שתי משאיות עמוסות בספרים ומיטלטלין ב 13.11.2016. הילדים נקלטו בגן, עברו תקופת הסתגלות, והשינוי ניכר בהם כמעט מיד. אני, בינתיים, הייתי עסוק בסידור אלפי ספרים בבית, בפינוי מאות ארגזי קרטון לפינת המחזור, ובלמידת הסביבה. איפה יש רופא משפחה ורופא ילדים, איפה עורכים קניות, איפה הבנק והכספומט הקרוב, היכן אעשה כושר.
שלוש השנים האלה היו היפות בחיי. הילדים גדלו וצמחו כאן לתפארת, בתוך מערכת חינוך מכילה, מקבלת, יוזמת. יעל וורוניקה, קיצ'י ותמי, אחראית המרכזון (צהרון), הפכו לי לבנות ברית, עמן אני נועץ בכול דבר ועניין הנוגע לילדיי. ילדי וילדות תובל היו לחבריהם וחברותיהם של מיכאל ודניאל, ואני מצאתי כאן את השלווה שהייתי זקוק לה, כדי לגדל בה את בניי ולכתוב בה.
ומצאתי כאן גם שכנים טובים. זה לא מעט בשביל אב יחידני בגילי, המגדל לבדו ילדים. זו מערכת תמיכה משמעותית, שאני יודע שאני יכול לסמוך עליה, עליכםן, ביום סגריר.
אתמול מיכאל סיפר לי, שהיום כול ילדי תובל, ובהם גם בני ובנות הנוער, יכינו מוצרים לבית קפה, אליו יוזמנו כול אנשי ונשות הישוב. "אבא, אתה חייב לבוא," השביע אותי, "זה יהיה מאוד כיף."
בבוקר ציידתי את הילדים בקערות לערבוב ולהקצפה. בארבע אחר הצהריים, במקום לאספם הביתה, עליתי לחדר האוכל, שסודר בחציו האחד כבית קפה ענקי, ובחציו האחר עם פינות עבודה בנגרות לילדים.
בבית הקפה חיכו עשרות עוגות שאפו הילדים כול הבוקר, ושני סירי מרק ענקיים, שבישלו בני ובנות הנוער. ישבנו כולנו מסביב לשולחנות ונהנינו מן הכיבוד העשיר, מנהלים איש עם רעהו ועם רעותו שיחות קטנות של שכנים, בעוד הילדים, שרק אלוהים יודע מניין היה להם כוח, אחרי יום גדוש פעילות, עסקו בהכנת סביבונים מעץ וצביעתם.
עכשיו, אחרי שמיכאל ודניאל כבר רחוצים, ומכורבלים בתוך מערת הפוך שהכנתי להם, מתחת לרגליהם הקטנות, ירדתי למטה, ופתאום הוצפתי בהכרת תודה.
אז אמנם, אנחנו כבר כמעט ותיקים כאן, כי שלוש שנים בגליל ובתובל ובכלל זה המון המון זמן, בייחוד כשהזמן הזה ניכר בקצב הגדילה והצמיחה וההתפתחות המופלאה של הילדים של כולנו.
אבל הערב הזה, ערב נר חמישי של חנוכה, אני רוצה שוב להגיד לכולכםן תודה. תודה שייסדתםן את קיבוץ תובל, תודה שהפכתם אותו לישוב קהילתי עם הרחבות, תודה שביססתם בו חיי קהילה מגוונים, עשירים ומכילים, ובעיקר תודה על מערכת החינוך הנפלאה הפועלת כאן. אה, ותודה כמובן גם על העצים. כליל החורש, שתיכף מתחיל לפרוח מול הבית, עצי התאנה שופעי הפרי, עצי הזית, עצי הצל וערוגות הפרחים.
געגועיי לתל אביב לא שקטו. הם שבים וצפים בתוכי. אך הם שוב אינם קשורים במרחק בין תובל לתל אביב, אלא בעיקר במרחק בין מי שאני היום, אב יחיד לתאומים בני שמונה, לבין הסופר ההומו הרווק שהייתי עד לפני כעשור שנים. הייתי אז רזה יותר, בריא יותר, פעיל יותר מבחינה אמנותית ואישית. הייתי גם בודד, מטולטל רגשית וחסר תחושת תכלית.
הרבה טובה הביאו לעולמי הילדים.
ובתוך כך גם את המעבר לתובל.
הבוקר כתבתי לי במחברת דפי הבוקר, שאין טעם שאמשיך להתרפק על העבר, מפני שהוא היה כבר, ועבר מזמן. שאני השתניתי כליל, שאיני אותו אדם שהייתי פעם, שעכשיו אנחנו כאן, ואנו כאן כבר מזה שלוש שנים, והמקום הזה מחבק ומרפא ומרגיע את כולנו. וכמה טוב שזה כך.
אפילו שקר כאן נורא.
חג שמח.
