הורות

תסמונת מינכהאוזן באמצעות חתול.

החיים, הכתיבה, ההורות ומה שביניהם (119).

     נכון הבטחתי לכםן שאף פעם לא משעמם לי? טוב. אז ככה. היום הילדים נשארו בבית, כי אחרי שהגענו ממיון 'הגליל' אמש באחת בלילה הם היו צריכים פשוט לישון. אני, מעשה שטן ושאריות סטרואידים בדם, כנראה, התעוררתי אחרי קצת פחות מארבע שעות שינה אל סדר יומי הרגיל. אימון ארובי, הוראה, טיפול באי מיילים, שיחות טלפון, בישול, שנת צהריים.

     אחרי שנת צהרים קצרה התיישבתי לקרוא את העמודים האחרונים בספרו של יובל שמעוני, 'מבעד לקרקעית השקופה.' אבל ממש לפני הפרק האחרון ראיתי שהבנים כבר מאד משועממים, אז שמטתי בצער מידי את הספר, אסיימו רק בלילה, והצעתי להם לרדת לאכול גלידה בכרמיאל. כך עשינו, והזדרזנו לשוב הנה כדי להספיק לפעולה בתנועה.

     הערב גם התקיים מועד החיסון השנתי נגד כלבת, לכלבים וחתולים, מטעם המועצה האזורית. נרשמנו אליו מראש, עם הכלבה בלבד. אבל כאשר כבר חיסנתי אותה סיפרתי לווטרינר המועצה איך אמש ניסו לשכנע אותי לחסן את הבן נגד כלבת. הוא הסביר לי, שאם בתוך עשרה ימים ממועד תקיעת הציפורן בפניו של מיכאל החתול לא ימות, הכול בסדר. אבל אם חלילה ימות, עלי לטוס אתו לבית החולים.

     "תגיד," שאלתי, "אפשר להביא אליך כעת את שני החתולים לחיסון נגד כלבת, פשוט כדי להוריד לי את לשכת הבריאות המחוזית ואת הדאגה הזאת מן הראש?"

     הוא הסכים.

     מיהרנו הביתה. אך מצאנו רק כלוב חתולים אחד. אז הכנסנו לתוכו את דמקה, שהיא חתולה לא קלה, ואת גילון הבן החזיקו הילדים בידיים ונכנסו אתו למכונית.

     רק נכנסנו אליה הוא נתקף בהיסטריה, שרט את מיכאל בבטן – ותקע לדניאל ציפורן מתחת לעין, בדיוק כמו שעשה לפני חמישה ימים לאחיו. אבל דניאל סיפר לי את זה רק כשוך דרמת החיסון. כי להגיע עם חתולה אחת בכלוב ואחד שורט בידיים (שלי כמובן) לתור של כול התובלניקים, העומדים בסדר מופתי בזה אחר זה עם כלביהם, מחכים לחיסון, זה מטורף.

     קראתי בקול לכולם, שיש לי פה חתול משתולל בלי כלוב וביקשתי לעקוף את התור. כולם זזו הצידה ופינו לי דרך. נכנסתי לווטרינר, תפסתי בעורפו של החתול והוא חיסן אותו ואחרי כן את אחותו, ואז יצאנו משם.

     כשהתיישבנו במכונית דניאל אמר שהחתול שרט גם אותו בעין ושהוא רואה במעורפל.

     "דניאל, אני לא נוסע שוב לבית החולים," אמרתי לו. "אני בטוח שזה בסדר."

     בליבי חשבתי מה יקרה אם אגיע גם הלילה, יום אחרי יום, עם בן שהחתול תקע לו ציפורן מתחת לעין. אין ספק שהפרסונל במיון ילדים יהיה בטוח, שיש לו פה עניין עם אבא משוגע, הלוקה בתסמונת מינכהאוזן באמצעות חתולים. לא יעזור לי להסביר להם, שהחלטתי לחסן את החתולים נגד כלבת, למרות שזה לא הכרחי, פשוט כדי להוריד ממני את הדאגה הזאת למשך שנה אחת לפחות. הם יחשבו שאני פריק.

     חזרנו הביתה. הסתכלתי על דניאל. אותו דבר כמו אחיו. מתחת לעין. לא בתוכה.

     הוצאתי את המשחה האנטיביוטית שקיבלתי בעבור מיכאל, שמתי אותה לשניהם, על השריטות על בטנו של מיכאל מרחתי פולידין, ואמרתי לעצמי שזהו זה. הכול טוב. הכלבה והחתולים מחוסנים, הבנים בריאים ואני מצליח לשרוד את היום ואפילו לגלות הומור מול הסיטואציה. נשאר לי רק לכתוב על זה, בחיוך, אליכםן.

     החיים לא משעממים.

     וחוץ מזה ונוס מאירה לי פנים, בדיוק כמו שבנימיני אמרה, ויש סימני לִבלוּב בגִזרת הבּחוּרים.

     אז הכול טוב, בעצם.

     עכשיו צריך לשוב לכתיבת שירים וסיפורים.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.