במהלך השבוע האחרון קראתי בשני אתרים ובהם עצות לחיסכון כסף במשק הבית המשפחתי. היה לי חשוב לעשות זאת, כדי להבטיח, שאני חוסך כסף ושם כסף בצד, ולא נותן לכול משכורתי לנזול מבין אצבעותיי, כמו בחיי עד הנה. היו כמה עצות מועילות מאוד. האחת, לא ללכת עם הילדים לקניות, לא להפוך את הקנייה בסופרמרקט/במכולת לבילוי משותף, מפני שאז אתה יוצא עם המון דברים שאתה לא זקוק להם. השנייה, לאסוף את המים הקרים שאתה מזרים עד בוא המים החמים במקלחת, ולעשות בהם שימוש חוזר. השלישית, להנהיג מדי פעם שבוע שבו אינך הולך לעשות קניות, אלא מבשל ומשתמש בכול חומרי הגלם שהצטברו אצלך בבית.
שמח וטוב לב הצלחתי להחזיק 24 שעות מבלי לקחת את הילדים איתי לקניות. אבל מכיוון שאני הורה יחיד, ונגמר לי הלחם, לחם שיפון מאושר על ידי האגודה לסוכרת, וידעתי שבמכולת השכונתית הוא עולה כפול מאשר ב'ויקטורי,' יצאתי בכול זאת שלשום עם הילדים ל'ויקטורי' כדי לקנות כיכר לחם לארוחת הערב. 'ברמן אקטיב,' זה שם הלחם שאני אוכל, נמכר שם בעשרה שקלים בלבד. מחיר טוב.
יצאתי משם עם חשבון של כמעט 160 ש"ח.
דניאל נורא רצה יוגורט תות, עם פרי טבעי בתוכו, אז כמובן שקניתי לו. הוא גם התעקש להחזיקו בידו עד לקופה, ולהגישו בעצמו לקופאית. יש להם שמחה גדולה בזה, שהם 'הולכים לשלם' בקופה בעצמם. אבל קניתי לו גם שתי דניאלה תות, כאשר אהב. מיכאל ביקש במבה. לא יכולתי לסרב לו אחרי שקניתי יוגורט לאחיו. על הדרך הוספתי לקנייה קופסת 'טיים,' שנמכרת ב'ויקטורי' ב 27 ש"ח במקום ב 28 ש"ח במכולת (ו-26 בפיצוחיה בהרצל, אבל התעצלתי ללכת בשביל זה עד לשם), ו'שטוחים,' שיהיה לשבת, כי הילדים אוהבים את זה, ועוד כול מיני קניות לא נחוצות.
אז הערב, כשהלכתי איתם למכולת, שוב, בלית ברירה, כי לא היה לי עם מי להשאיר אותם, סיכמנו מראש מה הם רוצים לקנות, ולמרות הפצרותיהם עמדנו בזה. מיכאל ביקש במבה, דניאל ביקש דניאלה לבנה (בטעם וניל). אני בסך הכול הייתי זקוק לשמרים. ותכף אספר לכם למה.
את העצה השנייה אני מקיים כלשונה מזה מספר ימים. מכיוון שאנחנו גרים בקומת קרקע, ודוד השמש שלנו נמצא על גג הבניין, בקומה השלישית, הרבה מאוד מים קרים עוברים בצנרת, עד שמתחילים לרדת אלינו המים החמים. אם אינני מדליק את הדוד, ומסתפק בנדבות השמש, שלאחרונה הייתה די ביישנית, בכלל אין מה לדבר.
אז שמתי את הדלי האדום של הספונג'ה באמבטיה, ובכול פעם שהתקלחתי, שזה אומר פעמיים ביום חוץ מהמקלחת אחרי הכושר, במכון עצמו, שמרתי את המים הקרים שעברו בצינור עד שהמים החמים הגיעו, והדחתי עימם את השירותים, במקום להשתמש בניאגרה. שמחתי בלבי על כול הדחה, על כול דלי שחסכתי. בחיי. יכולתי רק להצטער כל כול אותם אלפי קובים של מים שבזבזתי במהלך חיי, בהזרמת סרק של מים קרים מן הברז.
לקראת מימוש העצה השלישית סקרתי בעיניי מה יש לי במגירת החומרים הקשים. פולי סויה, שתי חבילות של קמח חומוס, חבילה של קמח כוסמין, ארבע קופסאות של פודינג שוקולד ושל ג'לי תות, שלוש קופסאות טונה, קופסת אנשובי, המון נייר אפייה, קופסה אחת של חלפניו מוחמץ של 'טרס פזוס,' כמה קופסאות של מיץ עגבניות, פסטה מקמח חיטה מלא, פניני טפיוקה, חילבה שקניתי כדי להכין לי ושכחתי ממנה, ועוד.
במקרר היו לי המון תפוזים, שקיבלתי במתנה משתי תלמידות שלי. אז החלטתי להתחיל בעוגת תפוזים וכוסמין.
היא יצאה נהדרת. התייבשה די מהר, אבל טעימה ומשביעה לי גם ככה.
היום החלטתי לנצל את אחר הצהריים כדי לאפות לחמניות כוסמין מן החבילה האחרת. אלא שלא הייתה חבילה אחרת. את זאת הייתי עתיד לגלות רק אחרי שלשתי במיקסר בצק נהדר, עם כפית סירופ אגבה, שמה ששפכתי לקערה היה קילו של קמח חומוס.
כשגיליתי זאת חטפתי ג'ננה. אבל החלטתי לאלתר. אמרתי לעצמי, שאם ככה, אכין אחר כך לחמניות קמח כוסמין, מחבילת קמח חדשה שאקנה במכולת, ובינתיים אחפש מתכון ללחם חומוס, ואשתדל להפוך את הבצק שהכנתי למשהו אכיל.
הפרדתי רבע מן הבצק והקפאתי אותו במקפיא, כדי להכין ממנו סמוסה הודית. לשאר הבצק הוספתי טחינה ושום, חצי כפית כמון וכו'. ואז ראיתי שחסרה לי אבקת כוסברה. התקשרתי למכולת וביקשתי שיחד עם השמרים הטריים שביקשתי יביאו לי גם תבלין כוסברה, קופסת שימורי אפונה, קמח כוסמין, חפיסת חמאה וחלב סויה (מצרכים ללחמניות הכוסמין).
הכנתי בצק ללחמניות כוסמין, ובנפרד כיכר לחם חומוס, והנחתי את הכול לתפוח. לחמניות הכוסמין תופחות יפה. תיכף אכניס אותן לתנור. לחם החומוס מת, למרות השמרים הטריים שישנם בו, ולא תפח גם אחרי שהוספתי לו שקית אבקת אפייה, לא נורא, אמרתי לעצמי, כמה עוד נורא זה יכול להיות אחרי שלשתי אותו עם כפית סירופ אגבה.. אכין ממנו כיכר, אלפף אותה במגבת לחה, כנדרש במתכון, ואתן לה לתפוח במשך שעה. כך או כך אאפה אותה. מקסימום אזרוק את זה לפח.
בתוך כול אלה הזמנתי את הילדים לצפות במה שאני עושה. הם קירבו שני כיסאות לשיש, ואני הראיתי להם איך אני מכין בצק (שגוי). מיכאל הביט בי קשוב. הוא ילד שיידע לבשל בגיל מוקדם. דניאל, לעומת זאת, היה עסוק בהמלחת הכיריים ובטעימת מלח בקצה אצבעו.
אחרי כן מיכאל החליט לבשל בעצמו, בדרכיו. הוא הוציא את תחתית המכונה לאספרסו שלי (הרשת), שלף קפסולה משומשת מן המיכל, ולולא עצרתי אותו גם היה שופך עליה ו/או מכניס אותה לתוך אחד מבקבקי ההזנה שלהם, שהיו מוכנים על השיש.
הורדתי אותם מן הכיסאות והחזרתי אותם לשולחן, למרות מחאותיהם, ואז הם התחילו לרוץ בבית, זה אחר זה, לצהול ולריב ולצחוק, ואני הבטתי בעצמי והבנתי שאני משתגע, יורד מן הפסים. ולא בגללם, אלא בשל עצם הלחץ שהסיטואציה של אפייה במחיצתם, ועוד אפייה שגויה, מזמנת.
כשדניאל ניגש אלי וביקש "משיכה," את שמיכת הפוך שלו, כדי ללכת איתה לאילנה – הם מאוד אוהבים לגרור לביתה את שמיכות הפוך שלהם, לפרוש אותן על הארץ ולהשתטח עליהן, ושם לאכול את בקבוק המטרנה, שאילנה כבר לא מסוגלת לראות, מרוב רצונה שיאכלו מזון מוצק בלבד – אמרתי לו, שגשם בחוץ, ואי אפשר להוציא את השמיכה לאילנה, אבל שאנחנו יכולים לבנות אוהל בבית ולשחק בו בשמיכות.
ברגע ששמעו זאת שניהם כבר היו איתי.
נטלתי שני כיסאות משולחן האוכל, הצבתי אותם ליד השולחן בסלון, פרשתי מעליהם שמיכה קיצית שלי, ומתחתיהם, על השטיח, ארגנתי מצע משתי שמיכות הפוך שלהם. אז הבאתי להם את שקית החיות, שקיבלנו בזמנו מיעל שריד ובנותיה, השתחלתי איתם באוהל, שהם ממש התרגשו ושמחו בו, והתחלנו לשחק עם החיות. למיין פרות לחוד, כבשים לחוד וכך הלאה.
ואז הגיע, לרווחתי, עופר השני לבקרנו (עופר השני כי יש גם עופר של מתן, והיה צריך להבדיל בשבילם בין שני העופרים שלנו), ונכנס מיד למשחק, ואני יכולתי לצאת החוצה לעשן סיגריה מרוב עצבים, להירגע, ואז לשוב הביתה ולהתחיל בהכנתה של ארוחת הערב, בשידולם לאוכלה, בפינוי השולחן גם ככה, באמבטיה, בפיג'מות ובשעת הסיפור. אלא שהם לא רצו סיפור. הם רצו לשחק בקופות החיסכון שלהם, שקרעו כבר מזמן, הוציאו מהן את כל המטבעות והשחילו אותם בעד החורים המעוגלים בקלסרים המשרדיים ובהם היצירות של אבא, ומשם חמקו המטבעות בקול דיצה ושמחה אל בין המדפים ומתחת למיטה.
ויהי בוקר, ויהי ערב, יום ראשון:)
