אימהותהורותהורים וילדיםחד הוריותפונדקאות

שיחות ליליות

"אבא, איפה הבית של אדוני?" שאל אותי לפתע מיכאל, הלילה, בעודי שוקע בשינה בין שניהם, במטרה להרדימם.

"בשמיים."

"למה?"

"כי אדוני שומר על כול בני האדם, החיות והצמחים, אז הוא צריך להיות גבוה, כדי לראות את כולם מלמעלה," אמרתי לו.

"אדוני הוא איש?"

"לא, אדוני הוא אלוהים."

אחר כך באו עוד כמה שאלות, שכבר אינני זוכר. הייתי רדום לחלוטין. אבל רק עתה, משעברו כבר כמה שעות מן השיחה הזאת, אני מבין עד כמה היא מדהימה. מיכאל בסך הכול בן שנתיים ואחד עשר חודשים. את המילה 'אדוני' קלט מן הקידוש בערבי שישי, בבית סבא, מברכת המוציא ובעיקר מן הברכות על נרות החנוכה, שבירכתי עם הילדים ערב ערב בחג החנוכה האחרון. אבל מי היה משער, שכושר ההפשטה והביטוי שלו יהיו גבוהים כול כך, עד שישאל אותי, בגילו, שאלות כאלה?

האמת היא שזה מפתיע אותי רק במידה. מפני שבזמן האחרון שניהם, מיכאל ודניאל, מנהלים איתי שיחות של ממש.

לפני כמה ימים מיכאל התחיל שוב בשאלות על זהותו. אבל הפעם עם טוויסט מעניין.

"אבא, מי קנה אותי?" שאל.

"מיכאל, כבר אמרתי לך. אף אחד לא קנה אותך. אני הולדתי אותך," השבתי לו.

"למה?"

"כי רציתי אותך בתור ילד שלי."

"ומי קנה את אבא?"

"סבא אברם וסבתא שרה," השבתי לו.

"אני רוצה לראות את סבתא שרה," הדהים אותי מיכאל.

"אבל סבתא שרה בשמיים. אי אפשר לראות אותה," הצטערתי להשיב לו. אמי נפטרה לפני 12 שנים.

"מי קנה את סבא אברם?"

"אבא ואימא שלו."

בזה, פחות או יותר, זה הסתיים. התאפקתי מלהסביר לו שהשורש 'קנה' משמעו גם 'ברא.' זה יחכה קצת. בינתיים חשוב לי, מסיבות מובנות, להפריד את עובדת הולדתם מכול מה שנוגע בקנייה וברכוש ולהעמידה על אהבה, על כמיהתי לילדים, למשפחה.

אבל ישנן עוד דוגמאות לשיחות.

הבוקר, למשל, כשיצאנו מן הבית למכונית, בדרך למעון, מצאתי בתיבת הדואר שלי עותק מספרה החדש של ארנה קזין, על הכתיבה. מיכאל מיד שאל מה זה. אמרתי לו שזה ספר של אבא, שמלמד לכתוב ספרים. הוא ביקש להחזיק את זה.

"בסדר, שמור לי על הספר הזה עד הגן, ואז תיתן לי אותו," אמרתי לו.

קשרתי אותו למושב, וגם את אחיו, התיישבתי במושב הנהג והתחלתי נוסע ברחוב שלנו, לכיוון דרך יפו.

"אבא, גם אני רוצה לכתוב סיפור בספר הזה," אמר מיכאל.

"בסדר גמור," השבתי לו. הוא הרי כבר הביע את המשאלה לכתוב סיפורים יותר מפעם אחת לאחרונה. אבל למגינת לבי עוד לא מוכן לשבת ללמוד את אותיות הא'-ב' מדי יום.

בדרך, בדיוק כשיצאנו מסמטאות שוק הפשפשים לכיוון המעון, שמעתי אותו ממלמל לעצמו משהו, באריכות. סיפור, בחיי. סיפור שלם.

"מיכאל, איזה סיפור אתה מספר?" שאלתי אותו מעבר לכתפי.

"סיפור לכתוב בספר של אבא," השיב לי.

לבי עלץ בקרבי. עודדתי אותו להמשיך לספר.

אתמול, כשיצאנו מן הגן הביתה, דניאל אמר "היום לונה תבוא הביתה."

"לא, דניאל," השבתי לו בצער, "לונה כבר לא תבוא הביתה. היא ישנה אצל טל הווטרינר. היא הייתה מאוד זקנה וחולה, וכאב לה. ועכשיו לא כואב לה יותר."

"אבל אני מתגעגע ללונה," השיב לי דניאל.

"גם אני, חמוד שלי," השבתי לו, "גם אני מאוד מתגעגע אליה. אבל לונה כבר לא תחזור אלינו. אולי פעם נקנה לנו כלב קטן חדש."

"אני רוצה," התערב מיכאל בשיחה.

"בסדר," הבטחתי להם, "אבל בינתיים אולי נקנה חיות אחרות."

נראה כמה זמן זה יחזיק. הרי גידלתי כלבים כול חיי.

הערב, אחרי המקלחת, הראשים שלהם התנגשו. דניאל חטף מכה מהראש של אחיו, ופרץ בבכי. חיבקתי אותו. אבל אז הוא געה בבכי.

"אני מתגעגע לדודה מיכלי," בכה את ליבו.

"אני אגיד לה את זה," הבטחתי לו, "ואנחנו נראה אותה ואת ליה בשבת, בהופעה של החתול במגפי הקסם, בסוזן דלל."

"וגם את שוש ואת קשיו ואת דוד יאיר ואת עמרי ואת איתן," ביקש דניאל. שוש וקשיו הן שתי הכלבות של יאיר ומיכל. עמרי ואיתן וליה הם ילדיהם.

"לא, דוד יאיר לא יבוא," אמרתי לו, "הוא כבר ראה את ההופעה הזאת הרבה פעמים."

"למה?"

"כי מיכל היא אשתו וליה היא הבת שלו, והוא ראה את זה כבר הרבה פעמים," הסברתי לו.

היום, כשהלבשתי אותו בפיג'מה, דניאל סירב שאלביש אותו.

"אני אלביש לבד," הודיע לי.

"בבקשה," אמרתי לו. נתתי בידיו את החולצה הקצרה, שאני מלביש לו מתחת לחולצת הפיג'מה החורפית. לתדהמתי, השחיל במיומנות את ראשו במפער הצוואר, ואחרי כן יד אחר יד בשרווליה. אחרי כן עשה אותו הדבר גם עם חולצת הפיג'מה החורפית.

"בראבו!" מחאתי לו כף, "איזה ילד גדול ובוגר אתה!"

"אני ילד מאוד בוגר ואחראי," הבהיר לי.

"גם אני!" קרא מיכאל מן הספה, שהיה שרוע עליה, מביט בסרט עם שיריה של דתיה בן דור.

הזמנתי אותו להתלבש, ואף הוא הלביש על עצמו את הפיג'מה, עם קצת עזרה מצידי, וגם הוא זכה בתשואות מצדי.

הערב מיכאל עשה עוד דבר. בשלב מסוים, כשהרים את רגליו באוויר, ניתק את חוט החשמל של ה-די.וי.די מן השקע בקיר. זה כמובן הפסיק את השידור. ואז, בטבעיות גמורה, וגם במיומנות, הוא נטל את החוט לידיו והכניס אותו חזרה לשקע, ואחרי כן הדליק מחדש את ה-די.וי.די בכפתור ההפעלה שלו, חיכה עד שהפרסומות תעבורנה ואז לחץ על כפתור ההפעלה הנכון, כדי להריץ את הסרט.

"מיכאל, חשמל זה רק לאבא," הזכרתי לו. אבל האמת היא, שבלבי הייתי גאה. הם יודעים שאסור להכניס שום דבר לשקעי החשמל. אבל גם יודעים שלשם נכנס השקע של המכשיר החשמלי, ובלעדיו אין הוא יכול לעבוד.

שלא לדבר על כך שהם בוחרים לבד את הסרטים שברצונם לצפות בהם מדי ערב, מפעילים את ה-די.וי.די ואת מכשיר הטלביזיה, מוציאים תקליטור מבית התקליטורים, מחליפים אותו בתקליטור שברצונם לצפות בו ומשיבים את קודמו לתוך המארז.

אם יש משהו שאני גאה בו, אמרתי הערב למיטשל חברי, זה העצמאות שלהם. הילדים עצמאיים לגמרי, משוחחים איתי שיחות מלאות, וגם כבר מעסיקים את עצמם לא מעט.

עופר חברי אמר לי מזמן, שכאשר יגיעו לגיל שלוש הם כבר יהיו ילדים.

הוא כנראה שוב צדק.

וזה פשוט מפעים לראות.

לילה טוב.

מודעה

אילן שיינפלד

כתיבה וקריאה הן בעבורי אורח חיים וגם הכרח. אני אדם המגלה את עולמו במלים. התחלתי לכתוב בגיל ארבע-עשרה, ומאז אני כותב שירה וסיפורת, מחזות ותסריטים, ספרי הדרכה בכתיבה ועוד, למבוגרים ולילדים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

Call Now Button