ילדיי גדלים בביתו של אדם מאמין. מאמין גדול בכוחה של אמונה. כל אמונה, בעיקר אמונה בטוב, ביכולת האדם לברוא את מציאות חייו, ובהכרח ובאחריות שלו לעשות את המיטב עמו ועם סובביו. אלוהיי אינו מצוי באיזו ספרה עליונה, גם לא יושב בערכאה עליונה כשופט וכפוסק דין. הוא מהות מופשטת, המכילה ומאצילה מתוכה את חוקי הקיום והיקום, ובהם התמד הבריאה, מקומו של האדם בה והאופן שבו עליו לחיות בחובה.
אלא שאני גדלתי בבית מסורתי. אמי גדלה ולמדה בבני ברק, אבי בתל אביב. כל ימות ילדתנו ובגרותנו עברו עלינו בערבי שישי, מסביב לשולחן המשפחה, ובחגים. יתר על כן, שגרת הלשון המשפחתית שאנו מורגלים בה מלאה בביטויים כמו ‘ברוך השם,’ ‘בעזרת השם,’ ‘ישמור אלוהים’ ו’השם ירחם.’ וכל הביטויים האלה מצויים בשגרת לשוני כעת. ודאי לי, שילדיי יירשו אותם ממני, ממש כפי שכבר כיום, בגיל שנתיים ומחצה, הם יודעים היכן מצויות הכיפות בשידה בביתו של סבא, ניגשים, מוציאים אותם בעצמם וחובשים אותן על ראשיהם, לקראת הקידוש.
אלוהים מלווה אותי בכל אשר אלך. אני מבקש ממנו עזרה ועצה, וגם מודה לו בלבי על כל דבר שאני מקבל. אבל אין זה ישיש טוב פנים עם זקן לבן, וגם לא אל קנא וזועם. הוא הקרנה של דימויי ליבי, השלכה של צורכי נפשי, דימוי של אל מונותיאיסטי המגשר ומקשר ביני לבין מסתרי הבריאה. זה גם מה שאלמד את בניי, בעזרת השם.
בקריאתי ובכתיבתי אני כרוך אחר כתבי-קודש ופרשות מן ההיסטוריה היהודית. אגדות וסיפורי חסידים, חיבורים מיסטיים וקבליים, ספרות מוסר וספרי הלכה ודרושים, כל אלה ממלאים את עולמי ואת נפשי, הן מצד תוכנם והן מצד לשונם. הלשון היהודית היא הלשון שאני חי בה, בעולמי הפנימי, לא העברית המדוברת, והגותם של רבנים והוגי דעות יהודיים היא שדה המחייה הפנימי שלי, ולא האקטואליה המגונה של היומיום.
ייתכן כי בכך אני יהודי בכל רמ”ח איבריי. היהדות נעה במעגלי ההיסטוריה החוזרת על עצמה. היא מציירת עולם הנע בין חורבן לגאולה וחוזר חלילה. כזה הוא גם עולמי. בתוך נשייתו של היומיום אני מזהה את תבניות העומק של ההיסטוריה שלמדתי, ומשתדל להיות קשוב אליהן, ולא לספינים הפוליטיים ולרחשי ההווה.
ההווה, אם כן, עדיין ממתין לי, שאלמד לחיותו. אלא שאני לא למדתי לחיות, אלא לשרוד. וזו, בעיניי, תמצית היהדות, כוחה וגנותה. יהדותי מבטיחה, שחיי יימשכו כמסלול רצוף של נדודים. נדודים פנימיים, תהייה וחקירה מתמדת של טבע העולם ומקומי בתוכו.
ב.
אף על פי כן, ולמרות כל הדברים האלה, ילדיי גוירו בגיור רפורמי, לא בגיור אורתודוכסי, כפי שהייתי רוצה. ככל יהודי, מלתי את בניי והחילותי מחנכם ליהדות למן לידתם ממש. ולמרות זאת, הדת האורתודוכסית אינה מכירה בהם כיהודים, מפני שהפונדקאית, לא תורמת הביצית שלהם, אינה יהודיה, אלא הודית. על פי פסקי הלכה של הרבנים האורתודוכסיים, דתו של יילוד שנולד מפונדקאות נקבעת לא על פי דתה של תורמת הביצית, שהיא ‘אימו’ הביולוגית, אלא על פי מי שילדה אותו מקרבה אל העולם.
פסק הלכה זה מוזר מאוד בעיניי. משום שנהוג לחשוב, שה’אם’ במקרה של פונדקאות היא האם הגנטית. אך להלכה יש הגיונות משלה.
כאשר נדרשתי לסוגיית הגיור בדקתי האם אוכל לגייר את בניי בגיור אורתודוכסי. התברר לי, כי כדי לעשות כן יהיה עלי להתייצב בפני רבנים, ולשקר להם. לומר להם שהסיבה שלא הבאתי ילדים לעולם עם אישה היא, שלא מצאתי אחת כזו, כלומר, להחביא בפניהם את ההומוסקסואליות שלי. וכמו כן, עלי היה להתחייב שאכניס אותם למערכת החינוך הדתית ואקנה להם את ערכי ישראל. וגם לזה סירבתי. שאמנם, את ערכי ישראל כבר הנני מקנה להם, ועוד אעשה בזה כהנה וכהנה, אעלה אותם, בע”ה, למצוות, ובע”ה גם אובילם לחופה ולמעשים טובים, עם בחיר או בחירת לבם. אבל זה כנראה לא יוכר ולא יהיה לעולם במסגרת היהדות האורתודוכסית, אלא הרפורמית בלבד.
הגיור הרפורמי כבר הוכר על ידי בית הדין הגבוה לצדק כמקנה לאדם את יהדותו, בכל הנוגע לרישום הדת בסעיף הדת בתעודת הזהות שלו. גם בניי רשומים כיהודים בתעודתם. אבל אם ירצו להתחתן בעתיד בחתונה אורתודוכסית לא יוכלו לעשות כן, מפני שלגבי דידה של הדת הממוסדת אין הם נחשבים כיהודים כלל.
ועל כך אני מצר מאוד, וגם כועס.
למצבה של מערכת הגיור בישראל יש השתמעויות מרחיקות לכת בהרבה מזו הפרטית שלי. ישנם ברחבי תבל מליוני צאצאים של אנוסי ספרד, מראנוס, של ‘נוצרים חדשים’ שהמירו דתם בכפייה או בלית ברירה אחרי גירוש ספרד, ועוד כל מיני צאצאי יהודים שחיו עם נשים נוכריות, הולידו מהן בנים וחינכו אותם לדת ישראל. רבים מהם מבקשים להכיר ביהדותם ולעלות ארצה, מכוח חוק השבות. לו הייתה מדינת ישראל פותחת את שעריה בפניהם הייתה משנה אחת ולתמיד באופן מוחלט את המאזן הדמוגרפי בארץ, מחזקת את שורות עם ישראל בבנים ובנות טובים, מכל קצות תבל, וגם מביאה בזה את הגאולה, על פי חזון הגאולה ואחרית הימים של נביאי ישראל.
שהלא, מה אומר חזון אחרית הימים, אם לא קיבוץ ישראל מכל גלויותיו. וקיבוץ ישראל זה יכול להתאפשר אך ורק אם ישתנו חוקי הגיור, ואם הרבנות תכיר ביהדותם של צאצאי האנוסים והמומרים מכל תפוצות ישראל. כל עוד אינה עושה כן, כל עוד היא מהדירה אותם מקרב עם ישראל, ממשיכה הרבנות הראשית לישראל ליתן יד לזוועות הנוראות ביותר שנעשו נגד העם היהודי בכל שנות קיומו. הרבנות כיום היא לא שומרת הסף של עם ישראל, אלא מחריבתו, ממשיכת חורבנו בכלים אחרים. וכל עוד תמשיך בדרכה זו, אין לה זכות קיום וראוי לסגרה כליל. זאת, מפני שהרבנות הראשית בישראל היא המונעת ביאת המשיח והתממשותו של חזון הגואל.
ג.
הדברים הללו הם העומדים בתשתית ספרי האחרון, “כשהמתים חזרו.” בכתבי אותו, בדם לבי כתבתיו. קיוויתי, שהשתלשלות הסיפור בו, ותיאור גיבורו המשיח, כמי שנולד לאם נוכריה, אינדיאנית, ולאב יהודי, באיקיטוס שבאמזונס, אבל יהדותו אינה מוטלת בספק, משום שהוא הוא המשיח, תפתח לבבות רבים או לפחות תביא לדיון ציבורי בדברים שכתבתי לעיל. לצערי, זה עדיין לא אירע.
אך עוד יש תקווה בלבי, שהספר הזה יבוא זמנו ותוכר חשיבות הדברים שהוא מדבר עליהם. ובינתיים, אסתפק, כמו שלימדני אבי, בעשיית טוב בדלת אמותיי. כי, כמו שלימדני אבא, כל אדם ראוי לו שיעשה טוב בחלקת ביתו הקטנה, ובעזרת השם, מרוב טוב ישפע טובו על עולם ומלואו.
שבוע טוב.
יפה מאוד כתבת!