בני ברק שלי. אזור אסון.

מעטים יודעים שמוצאי מבני ברק. אמי, זכרה לברכה, יחד עם הוריה, אחיה ואחיותיה, עלו ארצה אחרי השואה, בשנת 1949, והתיישבו בשיכון ד' בבני ברק.

שיכון ד' נמצא במעלה הרחוב העולה מרחובה הראשי של העיר, רחוב רבי עקיבא. זו מעין מובלעת שקטנה של בתי קומה וקומתיים, המסודרים מסביב לגינה ציבורית מוארכת, ובסופה סמטה קטנה להולכים ושבים אל רחוב ר' עקיבא וממנו חזרה הביתה.

מעל הגינה הציבורית, על תל קטן, מצוי בית הכנסת, שסבי יוסף וסבתי צביה התפללו בו. ביתם היה בית פינתי, המשקיף על הגינה הציבורית, ועל הבאים והולכים מבית הכנסת וממנו. במעלה הגבעה, מעל בית הכנסת, שוכנים בניניה של ישיבת פוניבז' המפוארת. בכניסה לשיכון מצויים ישיבות ובתי מדרש רבים אחרים.

אחי ואני היינו מבלים שעות וימים ארוכים בביתם של סבא וסבתא בשיכון ד'. הבית היה צמוד לשרשרת בתים חד-קומתיים, שמדרכת בטון פנימית חיברה בין החצרות שלהם, בלי חציצה, בלי גדרות, ומצדם האחורי, מתחת למרפסות, הייתה רצועת עפר, שבה שתלו שיחי גינה וירק, ומשעול צר של אריחי מדרכה אפשר להלך בינה לבין הגדר, שהפרידה בין חצרות הבלוק הזה – לבתי השכנים בהמשך.

על פי רוב היינו מגיעים לביתם בערבי שבת וחג, ומכיוון שמשפחתנו דתית, גם נשארנו ללון שם. בבית היה חדר אורחים, ואם היו חסרות מיטות, הייתה סבתא צביה נוטלת 6-8 כיסאות מסביב לשולחן האוכל הגדול בחדר ההסבה, מחברת אותם בשתי שורות צמודות, פורשת עליהן שמיכת פוך, מותחת עליה סדין, והייתה מזמינה את האורח ללון על מיטת הכיסאות הזאת.

לו היה מתהפך בשנתו בלילה, עלול היה ליפול במרווח שייפער בין הכיסאות. אך לפחות היה נופל על שכבת הפוך.

בקצה חדר ההסבה היה חדרון קטן, שדודה חיה, אחותה הצעירה של אמי, ניהלה בה מספרת נשים. נשים חרדיות היו מגיעות אליה, לסדר את פאותיהן. לכן, על מזנון העץ בחדר ההסבה, שסבתא צביה שמרה עליו, מתחת ללוח זכוכית, תמונות מחיי המשפחה, היו ניצבים תמיד אימומים, ועליהם פאות נשים.

לימות שבת וחג בבית של סבא וסבתא היה טעם מיוחד. את ארוחת הצהריים שלפני החג אכלנו על גבי שולחן העץ הכבד במטבח. השולחן הזה היה עשוי מעץ עבה מאוד, מוחלק ומשוך בלאכה, שראו בו את עיני העץ וטבעות גילו. לשולחן הייתה מגרה, שבה שמר סבא מיני מסמכים, ותמיד אהבנו לחטט בה, עד שמצאנו שם מקק מת, וזה היה סוף החיטוט.

אחר הצהריים היינו יוצאים לשחק בחצר. לא אחת התיישבתי על שפת המדרכה ליד הבית, וצעקתי אל מול מרפסת הבית השכן "חייהל'ה! חייהל'ה!" כדי שבתם הנחמדה של השכנים, בת גילי, תציץ מבעד לחרכים או שמא יתירו לה הוריה להגיח מפתח ביתה, ולשוחח אתי.

בבית השכן גרה משפחת פוס, עם בנותיה, ותמיד יכולנו להיכנס לשם, להתכבד בעוגה, או לשוחח עם הנערות הבוגרות. בקצה הבלוק עלה גרם מדרגות אל הקומה השנייה, שם גרה משפחת לפידות, שבנה, חגי – אביו של הזמר ישי לפידות – היה נער גבוה ורחב כתפיים, בן גילנו, ואני ושני בני דודיי האחרים – יגאל, אריאל ואני נולדנו שלושתנו בשנת 1960 – היינו משחקים עמו.

כעת, משאני שומע שבני ברק הוכרזה כאזור מגפה, חיילים נכנסים אליה כדי לפנות ממנה אלפי קשישים, כדי לשמור על בריאותם, מציפים אותי כול המראות האלה, מראות ילדותי משיכון ד' בבני ברק, וממלאים את לבי בדאבה. ולא רק בדאבה, אלא גם בדאגה של ממש. האם כול משפחות השכנים בסדר, האם שומר הקברים בבית הקברות 'חזון איש,' שסבי וסבתי קבורים בו, ומדי שנה הוא טורח לנקות את מציבותיהם לפני האזכרה ובא ומשתתף בה עמנו, חי בשלום ובבריאות.

יש בה כעס רב על שר הבריאות, על האופן שניהל בו את משרד הבריאות, נתן יד לדרדרו עד אשפתות, בכול השנים ששימש בו כשר וכסגן שר, תחת שררתו של בנימין נתניהו. אבל לבי לא שמח ולא צהל, כאשר שמעתי שהוא ורעייתו נדבקו בקורונה, ובשל כך האדמו"ר שלו ועוד רבים מבכירי משרד ראש הממשלה, מראש הממשלה ועד עוזריו, וגם ממשרד הבריאות, נכנסו לבידוד. אני מאחל להם החלמה מהירה, בריאות ואריכות ימים.

אמש כתבתי פוסט קצר, שניבא לבנימין נתניהו כי סופו יבוא עליו מידי שמיים, ויהיה רע ומר. היו שראו בזה איחול של אסון, ולכן מיד הורדתי אותו. אבל הנה באה הידבקותו של השר ליצמן בנגיף הקורונה, וחייבה את רה"מ לשוב לבידוד עד ערב חג הפסח. שוב, אינני מאחל לו מיתה. אבל כול מי שצפה אמש בנאומו של ראש הממשלה יכול היה לראות עד כמה הוא חלש, נטול כוחות ורדוף, ואיאך הוא עומד לכרוע תחתיו.

בשל כך אני סבור, שאיננו יכולים להיות בני ערובה בידי ראש ממשלת מעבר, שלא מינה לו ממלא מקום או מחליף. עליו לעשות כן מיד, או לחליפין, לרדת מתפקידו. כמו כן, על השר ליצמן לפנות את מקומו לאחר, שמנכ"ל משרד הבריאות וצמרת משרדו צריכים להתחלף, ושמערכת הביטחון צריכה ליטול לידיה כעת את ניהול המשבר הזה, ברוח הדברים שעלו ממשחק המלחמה של המכון למחקרי ביטחון לאומי, בראשותו של עמוס ידלין.

כעת, משמספר המתים והמונשמים קשה עולה לממדים מבהילים, בשעה שאנו מצויים מרחק ימים ספורים בלבד לפני קריסתה של מערכת הבריאות, על ראש ממשלת המעבר לפנות את מקומו ולהניח את ניהול המשבר הלאומי הזה בידי בני אדם, שאינם עסוקים בהתגוננות מפני משפט פלילי, שאינם רדופים על ידי טירוף דעת בתוך ביתם ממש, ואשר כול מרצם וכוונתם מושקעים בביטחון ישראל ובהגנתה.

לסיום, למיטיבי קריאה, הנה שיר שכתבתי פעם, אחרי חלום על בני ברק.

בסלון של גברת פוּס

הוּא עָמַד וּפָרַט לְבַדּוֹ בַּחֶדֶר

עַל הַגִּיטָרָה, תַּרְמִיל

לְגֵווֹ, וְקוֹלוֹ הַמִּתְחַלֵּף

מְנַסֵּר בְּדִלּוּג אֶת הַשִּׁיר.

הֵאלוֹ דַּארְקְנֶס מָיי אוֹלְד פְרֶנְד,

בָּחוּר מָתוֹק, חָמוּד לְהַפְלִיא, שׁוֹבָב כְּיֶלֶד,

בֶּן עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם לְכָל הַיּוֹתֵר.

הִתְגַּנַּבְתִּי מֵאֲחוֹרָיו וְהוֹצֵאתִי מִתַּחַת יָדָיו

אֶת הַגִּיטָרָה. הוּא לֹא שָׂם לֵב, רַק הִמְשִׁיךְ

לִפְרֹט בְּשִׁשָּׁה מֵיתָרִים שֶׁמָּתַח בִּשְׂמֹאלוֹ.

נֶעֱמַדְתִּי מֵאַחֲרָיו, נִגַּנְתִּי אֶת הַשִּׁיר וְצָחַקְתִּי.

הוּא הִסְתּוֹבֵב אֵלַי וְרָאָה אֶת הַגִּיטָרָה בְּיָדַי.

עוֹד לִפְנֵי שֶׁהִפְסִיק לְנַגֵּן הֵשַׁבְתִּיהָ אֵלָיו.

הוּא הוֹדָה לִי בִּמְנוֹד רֹאשׁ וְהִמְשִׁיךְ לָשִׁיר.

חַכֵּה עַד שֶׁאָבִיא אֶת הַגִּיטָרָה שֶׁלִּי,

כְּדַאי לְךָ, יֵשׁ לָהּ מֵיתְרֵי מַתֶּכֶת,

וְאֶת הַשִּׁיר הַזֶּה שַׁרְתִּי הַרְבֵּה בְּיַלְדוּתִי.

אִם תְּחַכֶּה לִי נוּכַל לָשִׁיר דּוּאֶט.

הוּא הִפְסִיק לָשִׁיר, צָחַק וְקִפֵּל אֶת הַמֵּיתָרִים

אֲבָל אֲנִי לֹא יוֹדֵעַ אֶת הָאָקוֹרְדִים, אָמַר.

מָה הַבְּעָיָה, הֶרְאֵיתִי לוֹ, אִי וְדִי, פָּחוֹת אוֹ יוֹתֵר.

הוּא קֵרֵב אֵלַי אֶת פִּיו, נָשַׁק עַל שְׂפָתַי

וְנִמְלַט מִן הָאוּלָם הַנָּטוּשׁ אֶל הַחוּץ.

אָחַזְתִּי בְּיוֹסִי בֶּרְג וּמִהַרְנוּ אַחֲרָיו בַּמַּדְרֵגוֹת.

חַכֵּה רֶגַע, תָּפַסְתִּי בְּתַרְמִילוֹ. תַּכִּיר, זֶה יוֹסִי,

חָבֵר טוֹב שֶׁלִּי. לֹא הִסְפַּקְתִּי לוֹמַר אֶת שְׁמוֹ. הוּא

נָשַׁק עַל מִצְחוֹ שֶׁל יוֹסִי – וְקָפַץ לְמַטָּה בַּמַּדְרֵגוֹת.

אֵיזֶה יֶלֶד מָתוֹק, צָהַל יוֹסִי. אֲבָל אֶת שְׁמוֹ לֹא אָמַרְתָּ לִי.

אֶלְעָד, חִיַּכְתִּי אֵלָיו, אֶלְעָד חַי.

נֶעֱצַרְתִּי לְרֶגַע, מֻפְתָּע, חוֹשֵׁב עַל שְׁמוֹ,

וְעָקַבְתִּי אַחֲרָיו אֶל בֵּיתָהּ שֶׁל מִשְׁפַּחַת פוּס.

הוּא נִכְנַס פְּנִימָה מִבַּעַד לְבֶקַע בַּקִּיר וַאֲנִי אַחֲרָיו.

הַסָּלוֹן שֶׁל מִשְׁפַּחַת פוּס עָמַד שָׁם כְּמִקֹּדֶם. מַדְּפֵי הַסְּפָרִים,

וּבָהֶם סִפְרֵי קֹדֶשׁ וְסִפְרֵי חֹל, הָרִהוּט הַיָּשָׁן, הָאָקוֹרְדְיוֹן –

הַדְרַת עֹנִי כְּלוּאָה שֶׁל בְּנֵי אָדָם הַשְּׂמֵחִים בְּחֶלְקָם.

אֲבָל מַר פוּס כְּבָר אֵינֶנּוּ, גַּם לֹא גְּבֶרֶת פוּס, וּבְנוֹתֵיהֶם,

מִי יוֹדֵעַ, וּמִבַּעַד לְקֶרַע בְּגַג הָרְעָפִים חָגוּ פְּנִימָה,

מְטַיְּלוֹת וְעָפוֹת בְּתוֹךְ הַחֶדֶר, שְׁתֵּי יוֹנִים שֶׁל שַׁבָּת.

יָשַׁב שָׁם עוֹד נַעַר, בְּמִכְנָסַיִם קְצָרִים, רַגְלָיו חֲלָקוֹת, רַק

שֵׂעָר זָהֹב צוֹמֵחַ עֲלֵיהֶן, עֵינָיו תְּכֻלּוֹת וּלְרֹאשׁוֹ תַּלְתַּלִּים.

הוּא הֵרִים אֶל אֶלְעָד וְאֵלַי אֶת עֵינָיו הַמַּלְאָכִיּוֹת מִן הַסֵּפֶר

וְאָמַר בְּקוֹל רַךְ – רָאִיתֶם מַה זֶּה, מִשְׁפָּחָה כָּזוֹ שֶׁל צַדִּיקִים.

אֶלְעָד תָּפַס יוֹנָה בְּיָדוֹ. מִהַרְתִּי אֵלָיו, רוֹצֶה לוֹמַר לוֹ

שֶׁיַּמְתִּין רֶגַע וְאָבִיא אֶת הַמַּצְלֵמָה שֶׁלִּי, לְהַנְצִיחַ אוֹתוֹ

מַפְרִיחַ יוֹנָה מִבֵּין כַּפּוֹתָיו, בַּסָּלוֹן הַנָּטוּשׁ שֶׁל מִשְׁפַּחַת פוּס.

אֲבָל הוּא קֵרֵב אֵלֶיהָ אֶת פִּיו,

לָחַשׁ לָהּ מַשֶּׁהוּ בְּאַהֲבָה בִּלְתִּי נִתְפֶּסֶת,

פָּתַח אֶת כַּפּוֹתָיו –  וְהִפְרִיחַ אוֹתָהּ בָּאֲוִיר.

הַיּוֹנָה עָפָה מִתּוֹךְ יָדָיו, מְרַפְרֶפֶת בְּכַנְפוֹתֶיהָ, בְּאוֹר הַשְּׁכִינָה

הַיּוֹרֵד אֶל הַחֶדֶר מִתּוֹךְ שָׁמַיִם כְּחֻלִּים, וַאֲנִי

הִבַּטְתִּי בַּעֲזוּבַת חַיֵּיהֶם שֶׁל הַצַּדִּיק וְהַצַּדֶּקֶת, מִצְטַעֵר

שֶׁזֶּה כָּל מַה שֶּׁנִּשְׁאַר מֵהַסָּלוֹן שֶׁל מִשְׁפַּחַת פוּס, הַשְּׁכֵנִים

שֶׁל סָבָתִי צִבְיָה עָלֶיהָ הַשָּׁלוֹם, בְּשִׁכּוּן ד' בִּבְנֵי בְּרַק,

שֶׁהָלְכוּ כָּמוֹהָ לְעוֹלָמָם, צַדִּיקִים.

הַיּוֹנָה עָפָה. אֲנִי הִתְעוֹרַרְתִּי, מַשְׁאִיר בַּסָּלוֹן הַפָּרוּץ אֶל הַחוּץ

אֶת אֶלְעָד אֲהוּבִי, הַמַּלְאָךְ תְּכֹל הָעֵינַיִם, סִפְרֵי הַקֹּדֶשׁ

וּשְׁתֵּי הַנְּשָׁמוֹת שֶׁל מִשְׁפַּחַת פוּס חָגוֹת בְּבֵיתָן כִּשְׁתֵּי יוֹנִים.

חלום, צהרי ראש השנה תש"ע

[מתוך "ספר התמורה," 2017].

שנזכה לימים טובים, לבריאות ולאריכות ימים. אמן.