היום הארוך שלנו אתמול התחיל בארוחת בוקר בבית קפה אנגלי, ובטיול אחרון ורטוב בהייד פארק. הוא המשיך בנסיעה להיתרו ובטיסה לארץ. הדיילות נדלקו מיד על הילדים, וצ'יפרו אותם בטלביזיות ניידות, במקום מסעי הנגיעה שלא עבדו כראוי, בקרטיבים ובמשחקים (האם מישהו ב'אל על' נותן דעתו על מערכות הקולנוע המקולקלות במטוסים? זה קרה לנו בהלוך וגם בחזור. כך גם לגבי האוכל – הזמנתי ארוחה הודית. היא לא חיכתה לי לא בהלוך ולא בחזור. חבל. זה סתם מתסכל).
סבא חיכה לנו מיד אחרי נקודת הביקורת של הדרכונים. זה הרגיע ושימח אותי מאוד. האמת היא, שאחרי ההתנכלויות האחרונות של אנשי שב"כ לעתונאים ולפעילים, חששתי שגם אותי יעצרו לתשאול קצר על דעותי הפוליטיות. ולכן שמחתי מאוד כשידעתי שאבא שלי יחכה לנו שם.
וסבא כמו סבא. הגיע לנתב"ג עם סל מצרכים, ובו אקטימל תות, שהילדים אוהבים, כיכר לחם טרייה ושני תפוחי עץ שטופים, יודע בדיוק מה הילדים אוהבים לאכול וגם צופה מראש שיירדו מן הטיסה רעבים.
אז באחת עשרה בלילה ערכנו פיקניק קצר בשער היוצאים. אחרי כן נפרדנו מסבא, עלינו על השאטל ונסענו איתו לאזור התפעול המערבי, שם החנינו את המכונית שלנו, כדי לנסוע איתה חזרה לתובל. אבל מגרש חניה 26 לא נראה בחצות וחצי כמו שהוא נראה באור יום, ולקח לי שני סיבובי שאטל לקלוט היכן המכונית שלנו נמצאת.
כך יצא, שהגענו לתובל רק בשתים וחצי לפנות בוקר. הילדים נרדמו למשך כול הנסיעה במכונית. לקחתי אותם אחד-אחד על ידיי, היישר אל מיטתי, כי את המזרנים במיטות הילדים קילפתי ממצעים והעמדתי אותם, שבעלי החיים לא יעשו עליהם צרכים בהיעדרנו.
הכנסתי את הילדים למיטה, וירדתי למטה, כדי לקחת את הכדורים שלי ולחכות חצי שעה בטרם אוכל גם אני ללכת לישון.
קמנו בשמונה בבוקר. הילדים רצו מיד לפתוח את המזוודות ולהוציא מהן את המתנות שלהם. אני התבוננתי מסביב, בבית שרחצתי לפני שיצאנו, ועתה היה מלא סימנים של בעלי החיים, בערמות הכביסה, בירקות ובפירות שהגיעו אתמול במשלוח משופרסל, והיה עלי לשטפם.
עבדתי ללא הרף בבית עד שתים עשרה. תוך כדי ניקיון וכביסות הפשרתי פרגיות ועשיתי לנו על האש, כמו שהילדים אוהבים. באחת הצעתי להם לבוא לישון צהריים, כדי להיות ערניים להפנינג לקראת כיתה א', שהתקיים אחר הצהריים בבית הספר החדש שלהם.
והם נרדמו.
וכשקמו התקלחו שוב – ויצאנו לפגוש במנהלת ובמורה החדשה שלהם, חן, ובילדי בית הספר.
היה מאוד מרגש. הילדים קיבלו אריחי חרסינה קטנים, עליהם כול ילד יצר פיסה מתצרף. את כול האריחים האלה יקבעו בשנה הבאה בשער הכניסה במבנה הקבע של בית הספר, המוקם בימים אלה בקיבוץ לבון. השנה נלמד במבנה זמני בהר חלוץ.
כול ילד גם התכבד לתלות את שמו מעל הקולב שישמש אותו לחפציו בכיתה.
חזרנו הביתה. הילדים יצאו לשחק, ואני יצאתי לנקות את החצר. בזמן היעדרנו החלה כאן השלכת. עץ האלון בכניסה השיר את עליו על מדרגות הבית, והוויסטריה בחצר האחורית הערימה עלים זהובים, ריחניים, על רחבת העץ.
מילאתי שני שקים בעלי השלכת.
מחר נרד לקניות, לטיפול שיניים לדניאל, שביומיים האחרונים לטיול התלונן (שוב) על כאב שיניים חזק בשן טוחנת תחתונה, שמלידה חסר לו עליה ציפוי אמאייל.
בשבת סבא יבוא אלינו לכמה ימים, לכבוד הכניסה לכיתה א'. הוא יביא עמו בגדים חדשים לילדים, שרכש להם לפי רעיונו לכבוד המאורע החגיגי.
בשבת אחר הצהריים יתקיים בכיכר הרוח הטקס המסורתי של עלייה לכיתה א'. כל ההורים יצרו שער ידיים, במנהרת הורים, שמתחתיה יעבור ילד אחר ילד מבין הבוגרים, העולים לכיתה א'.
וביום ראשון הילדים יעלו לראשונה בחייהם, לבדם, על הסעה לבית הספר.
מזה אני כבר משקשק.
למזלנו, תחנת ההיסעים צמודה לבית שלנו, הנסיעה מתובל להר חלוץ היא קצרה, כמה קילומטרים בסך הכול, והילדים כבר הכירו היום את המורה והכיתה שלהם. סבא ואני נגיע לשם כבר ב-10.30, לטקס ולפעילות משותפת של ההורים והילדים.
אני הוא זה שצריך לנוח כעת, מן החופשה הזאת. כך אעשה בראשון ובשני. בשלישי אני כבר מלמד בתל אביב, וברביעי – מרצה בה על כתיבה.
החזרה ארצה משמחת את שלושתנו מאוד. האושר ניכר בילדים, שכבר אצו לספר לחבריהם על חוויות לונדון. עם עצם השיבה לסביבה המוכרת שלנו, לבית, לישוב, לחברים ולבעלי החיים, מפלס הסטרס התפוגג. השלווה ירדה עלינו, תודה לאל. הייתי צריך להזכיר להם רק פעם אחת היום, שזהו זה, חזרנו הביתה, ובבית לא צועקים ולא עונים בחוצפה על דברים. זה עבד היטב.
תודה לאל שיש לנו בית לחזור אליו, וישוב כול כך חם ומקבל.
