לפני כמה ימים התחלתי כותב על הנושא 'דברים שעושים עם אבא.' את הפוסט הראשון עוד לא הקלדתי הנה. אבל הנה הפוסט השני, הקצר, באותו נושא.
אתמול אחר הצהריים, כשהיה כאן אפור וגשום כל כך, הזמנתי את מיכאל ודניאל לחדר של אבא. ידעתי שעלי למצוא להם תעסוקה בתוך הבית, הן בשל מזג האוויר, והן מפני שרציתי להתחיל במיון הבגדים, לקראת מסירתם וקליטת בגדי הקיץ לעונה הקרבה.
ברגע של הברקה הוצאתי מארון הבגדים את אוסף המפתחות שלי. קופסת פלסטיק גדולה, מאלה המשמשות לאחסון מזון, המלאה עד גדותיה בהמון מפתחות מסוגים שונים, מכל הנכסים שהיו לי ואיבדתי או קלקלתי במשך שנות חיי. והיו רבים:)
חשבתי על הקופסה הזאת, כי נזכרתי עד כמה אהבנו, אחי יאיר ואני, לבוא לבקר אצל הדוד זלמן, אחי סבתי, שעלה מסיביר וגר עם אשתו, הם היו עריריים, בדירת עולים בגבול הרצליה-רמת השרון, בקרבה לביתנו.
כל אימת שבאנו אליו היה הדוד זלמן מוציא מן הבוידעם שהיה לו, בחדר השירותים, את ארגזי הכלים והברגים שלו, מניח אותם על הארץ, ונותן לנו לנבור בהם ולחפש בהם אוצרות. זה היה אהוב עלינו מאוד.
אז החלטתי לשחזר את חדוות הילדות שלי עם מיכאל ועם דניאל.
ואכן, הילדים עטו על קופסת הפלאים הזאת, שיחקו במפתחות, הוציאו מתוכה גם מחזיקי מפתחות שונים. מיכאל שלף ממנה גם דיבלים וברגים. אז הסברתי לו מה עושים עם דיבל והראיתי לו כיצד מבריגים לתוכו בורג, והוא, אחרי כן, הראה לי שהוא מצליח להבריג לתוכו בורג בעצמו.
בשלב מסוים דניאל הפך את הקופסה על פיה ופיזר את כל תכולתה על הארץ. הוא נוהג לעשות זאת כל פעם שמתקילים אותו עם ריבוי. זה דבר ששנוא עליו, ריבוי. הוא אוהב דברים יחידים.
בשלב הזה הם גם החלו לריב על דברים שדגו מתוך ערימות המפתחות, מחזיקי המפתחות והברגים.
או-אז עברתי לשלב מתקדם יותר בתוכנית הפעילות הגברית של אבא עם שני בניו.
הוצאתי להם מן הארון ופתחתי בפניהם את מזוודת הכלים שלי.
למול עיניהם הנדהמות נפרשו שני צדדי המזוודה, ובהם אחוזים מפתחות ברגים, מברגים, קאטר, ידיות הברגה עם ראשים משתנים לברגים בגדלים שונים.
הם השתגעו מזה לגמרי.
את תיבת הכלים הזאת קניתי לעצמי אחרי שעדי ואני נפרדנו.
עדי גדל בבית של אב שבורך ביכולת טכנית גבוהה, ולכן גם היה ועודנו בעל יכולת טכנית כזו. כשחיינו יחד, תמיד ביקשתי ממנו לטפל בכל מה שכרוך בתיקון, בהברגה או בקידוח.
אני גדלתי בבית שבו, בכל פעם שניסיתי את ידיי במשהו טכני, הייתה אמי ז"ל אומרת לי "אילן, זה לא בשבילך, יותר טוב שתלך לקרוא ספר."
אני כמובן לא נוטר לה טינה על כך. אמנם, כישוריי ההומאניים תמיד היו גבוהים בהרבה מכישוריי הטכניים.
אבל אני מניח, שלולא המשפט הזה, העידוד לקרוא שבא על חשבון העידוד להתנסות בתהליכי ניסוי וטעייה בתחום הטכני, אולי הייתי היום יודע לעשות כמה דברים בבית, במקום להזדקק לאהוב עם יכולת כזו – או לבעלי מקצוע שלוקחים ממני הון.
הרי אפילו במבחן הפסיכוטכני שעברתי בסוף כיתה ח' אבחנו המאבחנים, שניחנתי ביכולת חשיבה מופשטת, ובחשיבה מרחבית, ואמי, גאה כטווסית, בישרה זאת לאבי, שנטל אותי לביקור בבית הספר להנדסאים שליד אוניברסיטת תל אביב.
אבל אני רק הבטתי במי שלומדים שם, כאלה חנונים לבנבנים ממושקפים עם סרגלי שרטוט בתיק (יסלחו לי כל מי שלמדו שם, אני מדבר על אופן ראייתו של נער בן 14), ונשבעתי ששם אני לא אלמד, אלא תנ"ך וספרות, ואולי ביולוגיה.
וכך נדחקה היכולת הטכנית שלי לתחום הצל, יחד עם עוד כמה דברים טובים, וטובים פחות, כמו אצל כל אדם.
כששמעה על כך חברה טובה שלי, לסבית, עם יכולת טכנית גבוהה, החליטה לנצל את ההדחקה שלי. יום אחד הופיעה בביתי עם המתנה האולטימטיבית, לדעתה – ספינה להרכבה, במאות חלקים.
הבטתי בה בהלם מוחלט.
"את יודעת מה עשית?" שאלתי אותה, "התסכול הכי גדול של ילדותי היה, שמעולם לא הצלחתי להרכיב ככה ספינות ומטוסים. אין לי יכולת תרגום של תרשים מופשט של משהו – לתלת ממד. אני מקבל סחרחורת רק מהצורך לקרוא מספרים ואותיות קטנות בתרשים ולזהות את החלקים שהן מסמנות. חוץ מזה, גם כשכבר ניסיתי להרכיב אונייה או מטוס, או ששמתי יותר מדי דבק, ואז הכול נהרס, או ששמתי פחות מדי דבק, ואז הכול נשר."
היא הבטיחה שתשב איתי כדי להרכיב את הספינה הזאת יחד.
אבל זה לא קרה.
תחת זאת היא באה לכאן לא פעם כדי להרכיב דברים בבית, שלי לא היה מושג איך להתמודד איתם. כמו, למשל, מגיני המיטה המותקנים על מיטתי, כדי שהילדים לא יתגלגלו ממנה בלילות.
בסוף נתתי את הספינה הזאת, בקופסתה המקורית, במתנה למישהו.
העיקר שלא תעמוד לי בבית, כאנדרטה לכישוריי הטכניים הגנוזים.
כך או כך, כשעדי ואני נפרדנו, וזה היה מזמן, בתחילת שנות האלפיים, הסתכלתי על עצמי, ואמרתי לעצמי שזהו זה, עכשיו אני צריך להיות גם הגבר בבית.
אז הלכתי לאחת מרשתות העשה זאת בעצמך, וקניתי את תיבת הכלים הזאת, באמת תבת כלים מקצועית, ששכבה בתחתית ארון הבגדים שלי בלתי מנוצלת כמעט לגמרי, עד היום.
ועכשיו אני מפגיש אותם עם כלי העבודה הללו, מסביר להם למה כל כלי משמש, בתקווה שיבוא יום והם יגלו כשרים טכניים גבוהים מאלה שלי.
זו תהיה עסקה פשוט נהדרת עם היקום. לא?
לילה טוב.
