כעת, בשעת ליל מאוחרת, אחרי שלושה ימים מתישים ועמוסים, קלטתי לפתע שאכן, מחר ה-1 בספטמבר, סיום החופש הגדול-קטן ותחילת שנת הלימודים. מחר עולים מיכאל ודניאל לכיתה ג'.
הילדים דווקא הסבו את תשומת לבי לזה. ראשית, הם הודיעו, איש איש, איך הם מבקשים לאכול בימים הבאים. דניאל הזמין מראש לחמניות בייגעלע טוסט עם קוטג' וזיתים, מיכאל לחמניות קטנות עם אותה תכולה, וגם הכנתי בעבורם את זה. מיכאל גם חזר כמה פעמים היום על כך, שעם ערב יכינו את התיק שלהם למחר, ואני הסברתי להם, שמחר עליהם להביא עמם אל בית הספר רק קלמר, אוכל, מים, כובע וחולצה לבנה. הם אפילו ישבו אתי הבוקר על חזרה בחשבון, כדי להרגיש מוכנים יותר לבית הספר.
אבל איכשהו, ההתרגשות שלהם לקראת העלייה לכיתה ג' לא הבקיעה את המעטפת שלי. ורק כעת אני מבין למה.
בשלושת הימים הללו התארחו אצלנו קתי ושמעון וילדיהם, יונתן, דנאל ואלכסנדרה. הכרנו, כאשר הבנים שלי היו עם דנאל בגן הילדים בנווה צדק. התחברנו, ואז התברר לי שקטי היא באמת קולנוע, ושמעון הוא מורה קולנוע ועורך ובמאי, ואפילו לימדנו תקופה מסוימת יחד בבית הספר "חשיפה" של האוניברסיטה הפתוחה בכפר הירוק.
כאשר עברנו הנה, לפני ארבע שנים, הקשר נשאר על אש נמוכה, בעיקר בין ההורים. הילדים לא ראו איש את רעהו במשך ארבע שנים. ואז, יום אחד, הודיעה לי קטי, שהחליטה לעשות עלי סרט דוקומנטרי. ללוות אותי במשך שנה, ולעשות סרט על חיי ועל יצירתי.
את יום הצילומים הקודם העברנו בלי הילדים. קטי ושמעון באו הנה ובילו איתי יום שלם. החומר שצילמו אז, לפני כחודשיים, שימש אותם לפרזנטציה לקרנות. אבל הפעם באו למשך שלושה ימים. הם שכרו צימר בתובל, אבל את כול הזמן והארוחות בילינו כאן יחד. נסענו יחד להפגנה במוצאי שבת בגשר מוטה גור בכרמיאל, וקטי צילמה אותי מדבר פוליטיקה, מלמד בזום ועושה במלאכות הבית.
בו-בזמן שהיו כאן הבנתי, שבלית ברירה עלי לחזור לעבוד בגינה, כי איש לא יעשה זאת כמוני ובמקומי. וביקורם כאן, עם מצלמה, היווה לי תמריץ לעשות כן. לפיכך, בשלושת הימים הללו עבדתי קשה מאד בחצר. גזמתי עם מיכאל את כול הגדר החיה המקיפה את הבית, כדי שחברי/ות הישוב יוכלו לעבור בבטחה על המדרכה, כרתתי ענפים מעץ התות, שנטה על צידו וחסם מחצית מגן הירק, ניכשתי עשבים בערוגות הירק שיבשו, בשל אפיון שגוי שלי את מערכת ההשקיה הממוחשבת, השקיתי את חצר בצינור וגזמתי ייחורים בעצי הפרי ושיחים שצימחו פרא.
שיא העבודה היה הבוקר. הוויסטריה, שיח חכם מאד, שלחה ענפים אל הקיר, שעליו תלוי המזגן בחדר של אבא שלי. המזגן הותקן לפני פחות מחודשיים, אבל בתוך כמה עשרות ימים כבר השתרגו ענפי הוויסטרייה מסביבו ובתוכו, עד כדי כך שאבא שלי נמנע מהפעלת המזגן. הבוקר שלשלתי את עצמי מחלון חדרו בקומה השנייה, כדי לגזום את הענפים שהשתרגו במזגן. אחרי כן ירדתי למטה, עליתי על סולם עץ גבוה, ובמשך כמה שעות גזמתי את כול ענפי הוויסטריה למרחק חצי מטר מן הקיר.
זו הייתה עבודה מאומצת. בייחוד בגל החום הזה. אבל חשובה.
בשלושת הימים האלה התעטפתי בחברתם של קטי ושמעון והילדים, שכול כך נהנו איש עם רעהו, ובעבודה בחצר. מלבד ההפגנה בגשר והשיחות הפוליטיות, הרגשתי צורך לברוח קצת מן המתרחש כאן. אמנם, קראתי את כול הודעות הווטסאפ, בקבוצות המחאה השונות שאני חבר בהן. אבל מתוך ריחוק מכוון, בבקשה לשמור על כוחותיי. לא נתתי על זה את הדעת, פשוט נמנעתי ממעורבות רגשית בחדשות. ראשית, משום שעם חמשה ילדים בבית, המעורבות הרגשית העיקרית היא עימם. שנית, משום תחושת התעוקה הגוברת שהמציאות מעוררת בי, והצורך להתגונן מפניה. שלישית, משום שהעבודה עם קטי, הדיאלוגים איתה, בד-בבד עם כתיבה יומיומית וחלימה מוגברת, ממילא הכניסה אותי למקום של התעמקות בזיכרונותיי וברגשותיי, וזה לא מותיר כוחות להתמודד עם המציאות עצמה.
אני מסתפק בקריאה. קריאה רחבה ומקיפה, שנוגעת בכול אחד ממישורי חיי. בכרך השני של "הבעל שם טוב ובני דורו" של פרופ' רחל אליאור, המפרנס את הרומן הבא שלי, בספר "פוליטיקה ונרקיסיזם", המלמד אותי דברי עומק על אישיותו האיומה של בנימין נתניהו וגם על טבע יחסיו עם הציבור כאן, ועל כך עוד אכתוב, ובספרה החדש של רונה שפריר, "נקודת התחברות," שממקד אותי בתוכי פנימה. אני בדרך כלל קורא כמה ספרים במקביל, בלשונות שונות. "פוליטיקה ונרקיסיזם" כתוב באנגלית משובחת. ספרה של רחל כתוב בעברית מרובדת, משובצת בלשון חסידים. ספרה של רונה כתוב בעברית לירית. המעבר בין ספר לספר מקנה לי מנוחה ורוגע.
אבל הערב, אחרי שקראתי את מכתב ההתפטרות של שאול מרידור, ראש אגף התקציבים באוצר, שמעתי את שר האוצר בצאתו נגדו, ונודע לי על האפשרות למנות את מיכל עבאדי-בויאנג'ו, החשבת הכללית לשעבר, לראשת אגף התקציבים, הבנתי עוד משהו.
נתניהו, אשתו ובנו ושופריהם מפריחים כאן יום אחר יום, סחריר אחר סחריר, בדיוק כדי להתיש אותנו. את התקשורת, את המפגינים נגדם ואת האזרחים. ההתשה הזאת מכוונת, כדי להכות בתודעותינו עוד ועוד, עד שלא נרצה עוד לשמוע חדשות, לקרוא עיתונים, להתעדכן במעלליה של המאפייה, שתפסה את ישראל בגרונה ומטלטלת אותה עד שתיפול תחתיתה. ההתשה הזאת משרתת אותם, משום שתחתיה הם יכולים לעולל לנו ככול העולה על דעתם. לדבר על שלום היסטורי, שמחירו עסקת מטוסי אף-35 מוצנעת בהסכמה בין ארה"ב לאיחוד האמירויות, לייחצן את הטיסה הראשונה של 'אל על' לאיחוד האמירויות, כדי להסתיר מתחתיה את כשל ההתמודדות על נגיף הקורונה, את אי-הוודאות בנוגע לתחילת שנה"ל בישובים אדומים, וגם נבזויות אחרות. כך, למשל, הכוונה למנות את מיכל עבאדי-בויאנג'ו תחת שאול מרידור.
מיכל עבאדי-בויאנג'ו שימשה כחשבת הכללית במשרד האוצר בזמן הרכש של ספינות המגן השנויות במחלוקת ממספנת 'טיסנגרופ,' עוד לפני עסקת הצוללות. בכתבתה של מרב ארולוזורוב מ'דה מרקר (4.12.16), כותבת מרב על אי־הבהירות הנוגעת לאופן שבו ממומן הרכש הצבאי של ישראל.
"אי־הבהירות התעוררה בעקבות פרסום חדשותי שלפיו עסקה גדולה קודמת – רכש הספינות המגינות על אסדות הגז, בעלות של יותר מ-300 מיליון יורו, מאותה מספנה גרמנית שהיתה מעורבת בעסקת הצוללות ושכללה את אותם מתווכים ישראלים – מומנה בהלוואה פרטית.
חיים לוינסון, במאמרו (הארץ, 26.2.16) )מספר, כי שלושה חודשים אחרי כן, כאשר סיימה את תפקידה כחשבת הכללית, נטלה-עימה-לכאורה מיכל עבאדי-בויאנג'ו ממשרדה ארגזי מסמכים רגישים, ובהם "גם כאלה שעסקו בשיקום בית החולים הדסה, שיחסיה עם מנהלו זאב רוטשטיין עכורים. עוד לקחה עבאדי–בויאנג'ו מסמכים הנוגעים להתקשרות המדינה עם תאגיד "כיל" ולוועדת השלושה, שתפקידה לאשר הוצאות אישיות של ראש הממשלה. כמו כן, לפי המקורות במשרד, החשבת הכללית לשעבר לקחה עמה חומרים הקשורים לעסקת רכש הספינות, שהיא זו שאישרה את מתווה המימון החריג שלה באמצעות הלוואה מבנק דיסקונט."
עבאדי הכחישה את הדברים, ואמרה: "מדובר במהומה רבה על לא מאומה. הטענה לפיה החשבת הכללית הוציאה או העלימה מסמכים רגישים מחזקת המדינה – אין לה שחר". אבל מצלמות האבטחה במשרד האוצר תיעדו אותה מוציאה ארגזי מסמכים ממשרדה, וגנז המדינה, האחראי על ארכיון המדינה, פנה בזמנו למנכ"ל משרד האוצר בבקשה שיפעל להחזרת החומר לחזקת המדינה.
מיכל עבאדי-בויאנג'ו נשואה לאנדי בויאנג'ו, רופא שיניים במקצועו. הוא היה מסוף שנות ה–90 ועד 2001 מנהל חברת נתיב אל המזרח, אחת החברות המרכזיות בפרשת חברות הקש שבמשך שנים נחקרה נגד ליברמן, ובסופו של דבר היועץ המשפטי לשעבר, יהודה וינשטיין, החליט לסגור את התיק נגד ליברמן, למרות המלצות הפוכות של פרקליט המדינה משה לדור ומנהלת המחלקה הכלכלית שניהלה את התיק, אביה אלף. התיק שנפתח באותה פרשה נגד בויאנג'ו נסגר בחוסר אשמה. בכהונתה של עבאדי־בויאנג'ו התפוצצה פרשת השחיתות בישראל ביתנו.
כמובן, אינני מנסה חלילה להטיל דופי ביושרה המקצועי של מיכל עבאדי-בויאנג'ו, שאינני מכיר אותה כלל. אבל כתבת תחקיר של שוקי שדה וחגי עמית (דה מרקר, 17.3.17) חושפת את היותה חברת ליכוד, את התקדמותה המקצועית המהירה, ואת הקו הפתוח שלה עם הנאשם, בנימין נתניהו.
במלים אחרות, תחת חגיגת השידורים על הטיסה אל איחוד האמירויות, ותחת הקונפליקט בין נתניהו לגנץ בנוגע למינוי הבכירים בפרקליטות ובמשטרה, תחת ההתשה המתמדת, יום אחר יום, פרשה אחר פרשה, ממשיכים הנאשם ושליחיו במסע ההשתלטות שלהם על משרות המפתח במדינה, וכעת על משרתו של ראש אגף התקציבים באוצר.
שהרי ברי כי ברגע שימנו איש או אשת שלומם, תחת שאול מרידור, לא יהיה שום חוצץ, שום שומר סף, בינם לבין כספי המדינה, והם יוכלו לעשות בכספי המדינה ובתקציבה כבתוך שלהם.
ההתשה המתמדת של הנאשם את הציבור שהוא מופקד עליו נועדה, אם כן, לעמעם את החושים, לטמטם את התודעה בספינים ובכזבים, בדברי כחש ומרמה, ולאפשר לו ולשליחיו להמשיך להשתלט, תחת כסותם, על משאבי המדינה, לרוקנה מנכסיה, מערכיה ומשאריות השלטון הדמוקרטי שעוד נותרו בה.
הנה, התכוונתי לכתוב פוסט על תחילת שנת הלימודים, ובסופו של דבר חזרתי מן הנעשה בביתי – אל המציאות העכורה. אין זאת אלא, שרק אם נוריד את הנאשם מכיסאו, ונסלק יחד אתו את משפחתו ואת שופריו ואת שליחיו ושלוחיו, מכול התפקידים שנאחזו בהם, כמו הקנוקנות ששולח שיח הוויסטריה בחצרי לכל עבר, רק אז נדע תחילתו של תיקון, תחילתה של תקווה.
הילדים ילכו מחר לבית הספר. הם בני מזל, שכן הם בכיתה ג', וזוכים בשל כך לשבוע לימודים מלא. חבריהם הבוגרים יותר ייאלצו ללמוד במשמרות, בקפסולות ורק חלק מן הימים. כולנו, הוריהם, ננשום לרווחה על כך שהילדים יימצאו לפחות חלק מן הזמן במסגרת, וילדותם לא תאבד כליל. אבל אז נישא את עינינו מתחנת ההיסעים ומהכנת הילקוטים והתלבושת האחידה אל החוץ, ונראה את העננים השחורים של הדיקטטורה ושל ההתמוטטות הכלכלית המוחלטת של ישראל מתחשרים לנגד עינינו. ואם לא נעלה בהמונינו לבלפור, כבר בשבת הקרובה, הכול גם יקרה. ויקרוס. ואז גם את בתינו נאבד ואת חירותנו.
ורק בידינו למנוע את הדבר.
