האסון במירון היה ידוע מראש. הוא הועלה כאפשרות בתרגיל המשטרה לפני האירוע, מבקר המדינה הפשרן התריע מבעוד מועד על היותו של מקום העלייה לרגל מועד לפורענות, עיתונאי חרדי התנבא כבר בשנת 2018 שבמקום הזה עתיד לקרות אסון, ואפילו הדס סידס, עיתונאית חילונית, כתבה כך בערב האירוע ממש. חמור מכך, וזה נורא לא פחות, אסונות דומים של דריסת בני אדם למוות אירעו באותו מקום בעבר, כמו בשנת 1911, אירוע עליו כתב ארתור רופין בספרו "פרקי חיי" (הוצאת לדור, תש"ד):
"בבואי למירון היו כבר מקובצים שם כמה אלפי יהודים, רובם מיוצאי ארצות המזרח, שחנו תחת כיפת השמים והבעירו לעת ערב מדורות גדולות. סביב למדורות לו יצאו במחולות, בקולי קולות, והטילו את תלתלי ילדיהם – כאן גזזו להם בפעם הראשונה את שער ראשם – לתוך להבות-האש. מקצת הבתים, העומדים אצל קברו של יוחנן בן זכאי, מלאים היו עד אפס מקום מתפללים וצופים. עמדתי על גג בית-הכנסת מודחק לתוך המון-עם צפוף, לפתע נתמלטה צעקת-חרדה מגרונות הרבה. מעקה-האבן שלגג נתמוטט, אנשים הרבה נפלו ארצה, על מרצפת-האבן שבחצר, ורבים מהם, גם רבים מן העומדים למטה, נפצעו ונהרגו אגב נפילה, או מחמת המפולת. אני גופי, כיוון שדחק ההמון נתמעט, ניטלטלתי מרחק כמה שורות לפנים אך עוד עצרתי כוח לעמוד על הגג.
"קמה בהלה איומה. רופא לא היה במקום המעשה. מן ההכרח היה לשלוח שליח רכוב על סוס לצפת, להביאו משם, וכחמש שעות עברו עד שהגיע למקום, אך לנוכח האסון, שבו קיפחו כעשרים איש את חייהם ושלושים[ארבעים נפצעו פצעים חמורים, רפו ידיו לחוטים. מששקעה אש המדורות שרוי היה המקום כמעט באפלה גמורה, וערמות הגויות, נאקות הפצועים ויללות קרוביהם שיוו לו מראה של גיהינום. את הפצועים השתדלו, ככול האפשר, להעביר מן החצר אל בית-הכנסת, שהיה מואר באור נרות ועששיות, אך למרבה הרעה לא היו מים לנקות את הפצועים ולהשקות את הצמאים. רק למחרת היום ניתנה אפשרות להתחיל בהעברת הפצועים, על גבי אלונקות, לצפת.
"אף קודם למקרה-האסון השרתה עלי חגיגה זו במירון מורת-רוח יתרה. הייתה כאן התגלמות מירע האמונה התפלה. עצם המראה הביאני לכלל סילוד, והאנדרלמוסיה והזוהמה הטילו בי חלחלה. עורכי החגיגה לא התקינו עצמם אף כהוא זה לשיכון אלפי עולי-הרגל. אותה שעה נדרתי נדר, ששוב לא אבוא לעולם לחזות בחגיגה זו, גם קיימתי את נדרי."
הכתב בן-שבת הוסיף ידיעה על אירוע זה:
"זה היה בחצי השעה התשיעית, שבה החלו להדליק את ההדלקה העומדת מעל גג בית-הכנסת והמון עם רב עמד סביבה. למעלה מפתח ביהכ"נ עומדת גזר גדורה במעקה-ברזל ועליה נצטופפו ונדחקו המון אנשים ונשים. עוד מלפני זמן מה הרגישו אחדים כי הגזרה הזאת הייתה רעועה ויעירו באוזני הממונים על ביה"כ של רשב"י לתקנה, אך הממונים דחו את התיקון לזמן בלתי קבוע מפני סיבות הידועות אך להם… ובעת שהמון עם רב מלא את אולם ביהכ"נ והחדרים, רוקד במחולות, שר ופורט על הנבל, בעת שהשמחה הייתה כללית, מלאה את הלבבות וצהלה את כול הפנים, בעת כזו – נשמע קול אדיר, נורא ומרעיש, ואחריו נמשכת דמיה רגעית. ופתאום נגלה לעיני העם מחזה מבהיל, מחריד ומזעזע: הגזרה נפלה עם הכותל שבמבוא ביהכ"נ ותהרוג את כול אלה שנמצאו תחתיה, ואלה שעמדו עליה נפלו ונפצעו פצעים אנושים… קולות זוועה וצעקות יללה מלאו אז חללו של המקום. קשה באמת לתאר את המחזה המזעזע הזה בצבעיו השחורים" שבע גופו שכבו באין נשמה באפם ושלושים פצועים נאנקו מרה מתבוססים בתוך דמם הטהור הנשפך כזרם מפצעיהם. צעירות עדינות ונשים נחמדות שעוד לפני רגע צהלו ושמחו בחגיגה זו – נפלו פתאום בלי רוח חיים."
טבריה, י"א אייר תרע"א
*
מקום העלייה לרגל הוא אחד האתרים הקדושים ביהדות, ומן הידועות היא, שהוא מושך אליו המוני בן אדם, ושאינו מתאים כלל לרבבות חוגגים. תזמון מועד העלייה לרגל השנה, עם שוך שנת מגפה ויום לפני ערב שישי, היה ידוע מראש, ועמו הצפי לאסון אפשרי. יתר על כן, בשבוע שלפני ל"ג בעומר חזרו מומחי משרד הבריאות והתריעו, בכלי התקשורת, על כך שאף משרד או רשות לא נטלו על עצמם את אכיפת תקנות המגפה בהר, בדבר כמות המתכנסים המותרת במקום פתוח. אף על פי כן, שרי ממשלת ישראל, ובהם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, השר לביטחון פנים, אמיר אוחנה, השר אריה דרעי ושרת התחבורה מירי רגב, עודדו את היראים לעלות על ההר ללא הגבלה, ורבבות אבות ובנים שמו פניהם אל ההר בהמון רכבות ובשיירות כלי רכב פרטיים ואוטובוסים.
היגון למול האסון במירון היכה בי כמו בכול אדם מבית ישראל. מותם הנורא, המיותר, של ילדים, נערים ואבות, ופציעתם של רבים אחרים, קורע את הלב. אי-אפשר להפריז בעוצמת האסון ובכאב שהוא מעורר בכול בית בישראל, גם בליבו של אדם 'חילוני' כמוני. אבל חובה עלינו, בשם הנפטרים והפצועים ולמענם, לומר בבהירות. האסון הזה לא בא מידי שמיים, אלא מידי אדם. אין לחפש את פשרו בשוועה ואין לבקש את רפאותו בתפילה. כול כולו נתון ומצוי בתחומי האדם, בין אדם לחברו, לא בין אדם למקום.
אמונה באל אין משמעה הסרת אחריות של אדם לעצמו, לבני ביתו ולזולתו. לו הייתה כן, לא היה משה רבנו חורת את עשרת הדברות על לוחות האבן ומעניקם לכלל ישראל. האמונה בשם יתברך משמעה אחת – העמדת ערכי מוסר אוניברסליים נעלים, הגדולים ממידתו של היחיד, שכול אדם ואומה ראוי שישאפו אליהם. הדבקות באלוהות אין משמעה הפקרות, הסרת האחריות האישית לגורל היחיד והאומה. לכן מצווה לקיימה בצוותא, בקרב מניין מתפללים לפחות. רבי הוא מורה שיש לו לפחות י' תלמידים, ושליח-ציבור כשמו כן הוא. אין הוא יחיד המתענה, מתפלל ומבקש על גורלו, אלא הוא יחיד השלוח בידי הרבים.
אבל הדברים האלה, הברורים וידועים לכול אדם יהודי 'חילוני' כמוני, אינם ברורים וידועים ליראים. הם חיים בקהילות צפופות, המקיימות רשת חסד נעלה, אבל מסתגרים מפני המדינה הציונית, כבגדר מעשה של חטא. הם מצייתים לצווי המדינה רק מכורח, רק מכוח האכיפה ורק משעה שהם נזקקים לממונה ולשירותיה, ומקבלים הכשר מרבותיהם להפר כול צו של המדינה, אם הוא נתפס כמאיים על סדרי החיים ונוהגי החיים בקהילותיהם.
בשנות שלטון הימין בישראל, וביתר שאת בשנת המגפה, התחוור לכל עד מה עמוק בוזם של היראים לחוקי המדינה. הם הפרו ברגל גסה את תקנות החירום, פתחו את מוסדות החינוך וגדשו את בתי המדרשות ובתי התפילה, קיבלו בששון את הסיוע מידי חיילי הצבא הציוני, אך בו-בזמן סירבו להתפנות למלוניות בידוד והעדיפו לטפל בחוליהם בתוך גדרות הקהילה. ראש הממשלה ושריו התירו את המעשים הללו בהיתר מפורש ובעצימת עין. הם התירו לאלפי אברכים לשוב ארצה ולייבא אליה את נגיף הקורונה, לא אכפו את תקנות החירום בקהילות היראים, אלא בחברה החילונית בלבד, ועל ידי כך תרמו את חלקם לשסע בין החברה החילונית לחברה הדתית ולהסרת כול אחריות קולקטיבית מצד קהל היראים לנו, אחיהם היהודים החילונים.
כול הרעה הזאת התנקזה לאסון במירון. רבי שמעון בן זכאי, שהוא ובנו כתבו את הזוהר במערתם, הרבי מבויאן, שחשב והאמין שהוא המשיח, אף על פי שלבסוף הצטרך לנוס ממקום שבתו בנובוסליץ, אוקראינה, וסופו שמת בארץ אחרת, כול הצדיקים הללו, שרבבות ישראל עולים מדי שנה לרגל לקברותיהם, כבודם במקומם מונח. אבל איש מהם אינו יכול לתקון אסון, הנגרם כתוצאה מהגסת ליבם של היראים מול אחיהם החילונים, מראותם בנו ערב-רב, ומהשתתפותם בחיי המדינה ובצוויה רק בשעה שנוח להם לבוזה.
האסון הזה במירון עשוי להיות, לפיכך, נקודת השבר בין החברה הדתית לחברה החילונית בישראל, או נקודת החיבור ביניהן. בעבור הנפטרים והפצועים באסון, כולי תקווה כי האסון הזה יבהיר לאחינו היראים אחת ולתמיד, שאי אפשר לחיות בתוך מדינת ישראל תוך התנכרות לבוניה, בניה ואזרחיה. שהדרך היחידה לשמור על המתת היקרה מכול שהקנו לנו האל והורינו, מתת החיים, היא בשותפות לאומית ואזרחית אמיתית. בהשתתפות בחיי המדינה, בזכויותיה ובחובותיה, באסונותיה ובתקוותיה. שאין אדם יכול לחיות במדינת ישראל, בשעה שהוא רואה באחיו מוקצים מחמת מיאוס, ערב-רב, עמלק, להנות מעמלנו, מתרומתנו לביטחון העם והמדינה, ובה-בעת לרדוף את אותם חיילים שבחרו להתגייס לצבא, מקרב החברה החרדית, ולא לציית לחוקי המדינה.
ראשיתו של תיקון יהיה בסילוקם של ראש ממשלת הימין, בנימין נתניהו, ממשרתו, ועמו השר לביטחון פנים והשר אריה דרעי, שרת התחבורה ושרים אחרים. המשכו יהיה בהחלפת ההנהגה הפוליטית של החברה החרדית בדור צעיר, השואף לשותפות לאומית ואזרחית מלאה במדינת ישראל, ומכבד את חוקותיה. ריבונו של עולם הבטיח לנו את גאולתנו בארץ ישראל, התנועה הציונית מימשה את תחילת גאולתנו, וגאולתנו השלמה תבוא, כידוע, רק כאשר נקבץ כול פזורותינו מגלויות ישראל, ונהיה לעם אחד.
וזה מתחיל כאן, בבית.
