המהומות בערים המעורבות ובישובים השכנים זה לזה מטלטלות, שומטות את הקרקע, כביכול, מתחת לרגליי כול מי שטוענים בזכות ברית יהודית-ערבית. תמונות וסרטי הצעירים המתפרעים בלוד, זעקות התושבים היהודים שם, שהם מצויים בסכנת חיים, תחת פוגרום, תמונות המסעדה של אורי בורי ושל בית המלון הסמוך, בעכו, העולים באש, התבערה בצמתים מרכזיים בגליל והניסיון לפגוע בנוסעים בבאר שבע, כול אלה מעיקים על הנפש ומעוררים בכול אחד ואחת מאתנו תחושות של חוסר אמון, של ייאוש ושל מצור.
אלה בדיוק התחושות והתגובות שביקשו לחולל הפרובוקציות של שלטון נתניהו ושותפיו הכהניסטים. זה בדיוק מה שביקשו לעולל. מצור מפנים ומחוץ, טילים על מרכז הארץ והתפרעויות אלימות ומסוכנות, על סף מלחמת אזרחים. למול כאלה אלה, התגובה הרגשית המיידית היא הישרדותית. להתבצר בבתים ולהכות 'בהם,' בעזתים וגם בבני החברה הערבית בישראל, ללא רחם.
אבל התבערה הזאת איננה הכרחית. היא תוצאה של מדיניות פרובוקטיבית בירושלים, בעיצומו של חודש הרמדאן, של נישול משפחות פלסטיניות מבתיהן בשיח ג'ראח, של פגיעה בסדרי החיים בשער שכם, וכמובן גם של ההתמודדות הפוליטית בין חמאס לבין הרשות הפלסטינית, וניסיון החמאס לנצל את חודש הרמדאן כדי לבצר את מעמדו כמגן ירושלים – ולעורר התקוממות אזרחית בתוך ישראל.
התבערה הזאת יושבת על דברים עמוקים יותר. על אי פתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, שהוא מחויב המציאות, על דחיקת ההתמודדות עם הסכסוך ב'הסכמי אברהם,' על השוחד לחמאס בצורת כסף קטארי והעלמת עין מהתעצמותו, והרבה גם על האפליה הממוסדת של הציבור הערבי בישראל.
חבורות הצעירים הפורעים בחוצות לוד ועכו, נצרת והכפרים בגליל, אינם מייצגים את רוב האוכלוסייה בעריהם וביישוביהם. רוב האוכלוסייה הערבית בישראל מבקשת לחיות בשלום, בדו-קיום, ומתוך שוויון אזרחי מלא. אבל שלטון הימין דרדר אותה לכדי עוני, ובמצב כזה פורחות הפשיעה, העבריינות והעזובה החברתית. כאשר יש לאדם צעיר אופק כלכלי וחברתי, כאשר יש ביכולתו לרכוש השכלה, לבנות בית על אדמתו, להקים משפחה ולהתפרנס בכבוד, הוא לא נוח להסתה כמו צעירים חסרי עתיד. כנופיות וחבורות רחוב לא משגשגות בתנאים של רווחה כלכלית ואישית, אלא בתנאי עזיבות חברתית.
הפשעים של שלטון נתניהו רבים. נתניהו לא רק פגע ביסודות הדמוקרטיה ומוסדותיה, לא רק ערער את מוסדות האכיפה, החוק והמשפט ושם אותם ללעג ולקלס. הוא חתר תחת מרקם החיים המשותפים בארץ הזאת, שיסה חברה באחותה, קהילה בחברתה, חיסל את ערכי השוויון, החירות והערבות ההדדית, ועל ידי כך יצר קרקע נוחה לתבערה, אותה הצית עם הכנסת הכהניסטים לכנסת ושורת המעשים השלטוניים, שהניעו את המהומות בירושלים ובעקבותיה בכול רחבי ישראל.
התשובה לזה היא אחת. לא שמיטה מיואשת של החזון לברית אזרחית משותפת במדינה יהודית דמוקרטית, אלא ההפך הגמור מזה – הקמת ממשלה חדשה, שבה נציגיה הנבחרים של החברה הערבית בישראל ישבו במעמד שרים וסגני שרים, ויעשו יחד עם כול חברי וחברות הממשלה החדשה להרגעת הרוחות, לטיפול עמוק בבעיות החברה הערבית בארץ, לשיקום הברית האזרחית ולפתרון הסכסוך.
רק הקמת ממשלה חדשה בשיתוף יהודי-ערבי מלא יכולה להיות בסיס למשילות חדשה, לאכיפה חריפה ואינטנסיבית של הציות האזרחי ושל השמירה על החוק. הישארות נתניהו ושותפיו מן הימין הקיצוני בשלטון תביא רק הפעלה של עוד ועוד כוח, שלא יוכל לעמוד מול הפורענות משולחת הרסן של צעירים ערבים, המתחוללת מתוך תחושה עמוקה של פגיעה ברגשותיהם הדתיים והלאומיים, קיפוח, אפליה ואבדן תקווה לעתיד.
יאיר לפיד, נפתלי בנט, גדעון סער, מרב מיכאל, ניצן הורוביץ, בני גנץ, חייבים לפנות אל מנסור עבאס, אחמד טיבי, איימן עודה ואחרים, להזמין אותם אל שולחן הממשלה, ואדרבא, להפקיד בידיהם את הזכות והחובה לטפל בבעיות העמוקות של החברה הערבית בישראל, וגם להסתייע בהם לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. אומרים, שכאשר התותחים רועמים המוזות שותקות. זהו פתגם נואל כמובן. זה בדיוק הזמן למוזות לרעום. ומעבר לכך, בפראפראזה על הפתגם השגוי הזה, ראוי לומר – כשהתותחים רועמים, על הפוליטיקאים לפעול, ולעשות כול שביכולתם כדי להמיר את רעם התותחים במעשה הפוליטי והמדיני הנכון.
