הז'אנגלר

לא שהגעתי לשלב שבו אני מעריץ את עצמי על אבהותי. למען האמת, די מביכות אותי כל המחמאות על כך שאני אב נהדר, שעה שאני כל הזמן שואל את עצמי מה החסרתי מילדיי, והאם זה בסדר להשכיב אותם קצת מול ערוץ בייבי בטלביזיה, ולא לקרוא להם את "פרפר נחמד," כי אני מרוסק לחלוטין מעייפות. אבל הבוקר יצא לי להעיף מבט בשעון כשקפצתי מן המיטה עם קריאתו של דניאל, בשעה 05.17, ושוב שעה שהתיישבתי להאכיל אותו, בשעה 05.25, ופתאום קלטתי עד כמה נהייתי מיומן בתחילתו של בוקר. ב 7-8 דקות אני מספיק להשתין, לרחוץ שיניים, לשים אוכל לכלבה ולחתול, להכין שני בקבוקי האכלה למיכאל ולדניאל ולהוריד לי כר מן הספה, שיתמוך בגווי שעה שאני מתיישב על שמיכת הפעילות כדי להאכיל אותם.

קלטתי את זה שוב בערב, כששבנו מן הטיול בשדירה, מיכאל ודניאל, עמרי ואני, עמרי בא לעשות איתנו את יום הכיפורים. בשדרה נפגשנו עם איל ועמיחי, הילה ויאיר, והיה לנו מאוד מאוד כיף יחד. בדרך חזרה גם נפגשנו עם עוד זוגות הורים והורים יחידים מן הקהילה עם ילדיהם/ן. ממש אפשר היה לפתוח שם ישיבה של פורום "אבות גאים." בחיי.

כשחזרנו הביתה, מיכאל רצה לאכול, ואני נתתי בטבעיות בקבוק לעמרי, כמו אז, בהודו, והוא ישב להאכיל אותו, שעה שאני תליתי מכונת כביסה, הכנסתי עוד אחת פנימה, סידרתי את השיש ואת הכיור, שתיתי כוס מים וחזרתי למיין בארון בגדים לפי עונות וגילאים.

"פתאום אני קולט, שבערב רגיל, כל ערב, אני עושה את כל זה לבד," אמרתי לעמרי, "לא פלא שאני מותש."

"ברור," חייך אלי עמרי, "זוג הורים לא מסתדר לפעמים עם ילד אחד, ואתה מתמודד עם שניים."

"יום ועוד יום, שנה ועוד שנה, כמו מילים בלי מנגינה," שרתי לעמרי מעל מכונת הכביסה, "השיר הזה מקבל משמעות אחרת לגמרי עכשיו," אמרתי לו. "זה הולך להיות ככה כל יום, כל הזמן, כל החיים."

לא שאני מתלונן, חלילה. אבל פתאום, שוב, אני קולט את עומק המחוייבות לילדים.

בדרך כלל בימים הנוראים אני מסתלק מן הארץ. אני לא צם ולא מסוגל לסבול את אווירת הקדושה הפתאומית היורדת על תל אביב. כיוון שאני גם מכיר כמה אנשים החוטאים, כלפיי וכלפיי אחרים, כל השנה, אני גם די סולד מראותי אותם, ואחרים, מתלבשים בבגדי חג צחורים, עוטים על פניהם הבעה של זוך ושל טוהר והולכים לאיטם לבית הכנסת, שקית טלית ומחזור מתחת בית שחיים ובליבם מחשבת עוון. אבל השנה, כיוון שמיכאל ודניאל כל כך קטנים, לא יכולתי לנסוע, בניגוד לרצוני וגם לאינטואיציה שלי (שהמלחמה תתחיל בסוכות). תחת זאת עמרי בא הנה, ואחר הצהריים יצאנו עם הילדים והכלבה לשדירה.

כמו מדי שנה, לא היו מכוניות ברחוב, רק המון הורים וילדים, יחידים וזוגות. אבל שלא כמדי שנה, פתאום ראיתי את החג הזה, ואת אווירת החג ברחובות, מבעד לנקודת מבטו של אבא לשני ילדים, והבנתי עד כמה החג הזה הוא כיפי בשבילם.

"אני מסתכל על הילדים עם הסקטים ומבין עם מה עוד יהיה עלי להתמודד," אמרתי לעמרי בדרך.

"לא תהיה לך ברירה. תהיה חייב לשחרר," הוא השיב לי, הבחור החכם הזה, בן דודי.

לזה יש רקע קודם מן הבוקר.

בבוקר נפגשנו עם דודי ואופיר, דודי האקס שלי הקודם ואופיר בן זוגו, עם מתן ושגב, ילדיהם, שני תאומים החוגגים מחר יום הולדת שנתיים. ישבנו בקפה "לנדוור" בשדרה, ואחרי כן ירדנו עד אל רחבת המזרקה מול בית העם הישן, שם הילדים נסעו על אופניים ורכנו מעל מעקה המזרקה אל המים.

נשמתי פרחה מרוב בהלה, וזירזתי בדודי שירוץ להשגיח עליהם. הוא צחק ואמר לי, שהם יודעים היטב לשמור על עצמם.

ואז הבנתי כמה אני אב חרדתי.

אבל עם זה עוד יגיע הזמן שלי להתמודד.

גמר חתימה טובה לכולם/ן. תצומו גם בשבילי.

אני מאוד יהודי בנשמתי, אבל לא מרשה לריבונו של עולם להתערב לי בסלט.