בכל פעם שאני מספר, בהרצאות, במפגשי סופר או בסדנאות הכתיבה שלי, שאני כותב על מכונת כתיבה או במחברת עם עט, אנשים מביטים עלי כאילו נפלתי מכוכב אחר. מה, אתה לא כותב במחשב, הם נדהמים. לא, אני אומר להם. את הטיוטה הראשונה של יצירה אני תמיד כותב ביד או במכונת הכתיבה, ורק אחרי כן מקליד אותה למחשב, מוציא תדפיס ועורך אותו בעט. ידנית. את הקופי-פייסט אני עושה עם מספריים וסלוטייפ. כמו שעשיתי זאת כל משך שנות עבודתי כעורך ב'על המשמר,' בתקופה שהדפוס עוד היה דפוס עופרת.
זה מטורף, אומרים לי, זו עבודה כפולה, וזה מה שגורם לך להשתהות שנים עם כל ספר.
נכון, אבל יש לזה סיבות טובות, אני משיב.
התחלתי לכתוב בגיל ארבע עשרה, בעפרון על מחברת 'דפרון'. כמעט מיד אימצתי לעצמי את מכונת הכתיבה הקטנה של אבא שלי, 'הרמס' שטוחה ושברירית, עליה התרגלתי לכתוב את שיריי, ואחרי כן את מאמריי הראשונים.
כשהייתי בן שמונה עשרה, עשה לי אבא מחווה שלא אשכח כל חיי. הוא רכש בעבורי מכונת כתיבה גדולה בחנות למכונות כתיבה, ששכנה אז מול בית המשפט לנוער, בבניין הישן שלו, ברחוב נחלת בנימין בתל אביב.
יחד עם המכונה קיבלתי את איציק, בעלי החנות. איציק מלווה אותי מאז. אני הייתי בן 18, כיום אני בן 54. מדובר בחברות של 36 שנה.
מאז נתחלפו המכונות. מכונת הכתיבה שאבי קנה לי נשברה, כשאחד מעובדיי המסורים הרים אותה איזה יום באופן הלא נכון (אחז במרכבה במקום בפס המתכת המגן עליה). אז קניתי אצל איציק את החברה הכי טובה שלי, מכונת 'הרמס' גדולה, המשמשת אותי עד עצם היום הזה.
לפני מספר שנים הוספתי עליה מכונה כתגבורת, מכונה קטנה יותר, ולא כל כך מוצלחת. טלטלתי אותה איתי למקומות שונים בעולם. הגעתי איתה אפילו לאמזונס, כשנסעתי לתחקיר של 'כשהמתים חזרו.' ידעתי שאני חייב אותה לידי כדי לכתוב. אבל אין לי תענוג לכתוב בה. היא רכה מדי למגע, והאותיות שלה יוצאות רפות מדי על הדף.
אני מקליד בהקלדה עיוורת מגיל 14. למדתי כתיבה עיוורת מתוך אותה חוברת שלמד ממנה אבי, כשהיה בגימנסיה. כיוון שכך, אני מקליד כה מהר, עד שבצבא שוחררתי, במהלך קורס מש"קי השלישות שעברתי, מקורס ההקלדה.
אבל קצב ההקלדה שלי הוא בעוכריי. הוא מיטיב איתי כשעלי להקליד חומרים כתובים. הוא רע כשמדובר בכתיבה ראשונה.
כיוון שמחשבתי מהירה מאוד, וגם קצב ההקלדה שלי, אני עלול להיכנס לכתיבה מהירה מדי, כזו שתהיה שטוחה, רק בשל המהירות שמאפשרת לי מקלדת המחשב.
זו רק הצרה הראשונה איתו.
המחשב גם מטריף ומטריד ומסיח דעת. המסך שלו מסנוור ופולט קרינה, המעייפת את העיניים, ומכיוון שהעיניים מוכרחות להיות תקועות במסך, הן אינן יכולות להיות שקועות בסרט הפנימי שלי, שמוקרן בדמיוני כמו בדמיונו של כל יוצר, ועל כן אינני רואה את הדמויות ואינני שומע אותן.
התודעה טרודה בטכנולוגיה. למשל, בהגדלה וכיווץ חלונות מקבילים, מעבר בין גרסאות, וכדומה, ולא בכתיבה עצמה.
המחשב גם מזמן לכל כותב את הפיתוי הגדול והנורא מכול – לגלול לאחור את הטקסט ולקרוא מה כתבתי, 'רק כדי להתחבר לזה מחדש,' או 'כדי לראות מה יצא לי,' 'כדי לראות שאין לי שגיאות,' או 'כדי לשמור על הרצף'.
כל הדברים האלה הם תירוצים של המבקר והצנזור הפנימיים, שרק אורבים לרגע הזה, שבו תגלול לאחור את הטקסט על גבי המסך – ומיוצר תם, הכותב להנאתו את גרסתו הראשונה של סיפור תיהפך מיד לצנזור של עצמך.
באותו רגע אתה מתחיל לערוך את הטקסט במקום לכתוב אותו. אתה משנה תפקיד. משנה יחס לכתיבה. וזה בדרך כלל מביא איתו מחסום כתיבה. תקיעה. דריכה במקום.
בעיה נוספת היא, שהמחשב כבר מזמן הפך להיות תחנת תקשורת. כמו הסמרטפון, אנחנו מנהלים עליו את כל חיינו. את קשרינו החברתיים, את חשבונות הבנק שלנו, את התכתובת במייל ובהודעות בתוכנות שונות. ברגע שאנחנו מתיישבים לכתוב, והמיילים או הלייקים בפייסבוק מתחילים להגיע, הם מסיחים את דעתנו מן הכתיבה. אנחנו נותרים מול המחשב, משוכנעים שזה זמן כתיבה, אבל זה לא זמן כתיבה, זה זמן כתיבה שהלך לאיבוד ונשחת לטובת אלף דברים אחרים.
אבל הצרה הכי גדולה עם מחשבים, והיא הסיבה בשלה התיישבתי לכתוב את הפוסט הזה, היא – שמחשב הוא מכונה מועדת לקריסה.
יש הרבה סיבות לקריסת מחשב. הוא עלול לקרוס כתוצאה מווירוס או מבעיית חומרה (דיסק פגום, וכיו"ב), הוא עלול פשוט ליפול ארצה ולהינזק ללא תקנה, חומר עלול להימחק מאלף סיבות שונות, מטעויות משתמש ועד קצרים חשמליים פתאומיים.
ואז, גם אם יש גיבוי, כי אנחנו לעולם לא זוכרים לגבות מדי יום מה שכתבנו – משהו הולך לאיבוד.
וכשמדובר באנשים כותבים, יוצרים, המשהו הזה עלול להיות משמעותי מאוד.
חוויתי כמה קריסות מחשב בחיי. פעם נפל לי הארד דיסק מן הידיים, ואי אפשר היה לשחזרו עוד, ועמו אבדו יצירות שלי משנות השמונים. פעם קרס לי מחשב כשחבר פיצל לי את ההארד דיסק לשני כוננים וירטואליים, אבל כשעבד על כונן אחד, התברר מאוחר מדי שה'מחיצה' בין הכוננים לא הייתה חזקה מדי, ובטעות הוא פירמט את כל כונן המסמכים. פעם שלישית אני כבר לא זוכר מה קרה.
שתי הפעמים האחרונות אירעו בשלוש השנים האחרונות, בהן אני עובד על הרומאן הבא.
אמנם, אני משתדל מדי תקופה לגבות את המחשב. אבל תשמעו, במשך תקופה צרבתי דיסקים. אחרי כן קניתי דיסקים און קי, ואז שניים אבדו לי, עם כל יצירותיי עליהם, שלישי נהרס, רביעי נתעקם. אז רכשתי דיסק גיבוי חיצוני. ואז הוא נהרס. והייתי צריך להחליפו בחדש.
ובכל פעם כזו, גיבויים נערמו על גבי גיבויים, והם תמיד היו חלקיים, ותמיד אבד לי שם חומר.
רוב הזמן הדחקתי את האובדנים האלה. ידעתי, למשל, שכאשר אשב לערוך את הפוסטים שלי לספר על ההורות, יהיה עלי למצוא בדפי מכונת כתיבה דברים שכתבתי, ובהם התייחסתי לרצוני להיות להורה, והקלדותיי אותם אבדו בקריסת המחשב האחרונה.
אבל לא ידעתי, שסצנות רבות שכתבתי לרומאן הבא אבדו לי. ואת זאת גיליתי רק הבוקר.
בתקופה האחרונה חזרתי לעבוד על הספר, התחברתי אליו, עבדתי על פיתוח סצנות, הכנסתי תיקונים למחשב, עברתי על רצף העלילה וחשבתי מה עוד עלי לכתוב כדי לסיימו. ופתאום נזכרתי, שחלק מן הדברים החסרים, כביכול, כבר כתבתי. ומדובר בהרבה סצנות מהותיות.
אבל איפה הן, לעזאזאל?
חיפשתי בנבכי המחשב שלי, בספריות ובתתי ספריות. אך לשוא. הסצנות האלה נעלמו כלא היו.
ואז, היום בבוקר, נפל לי האסימון. הבנתי שהמחשב קרס יחד עם הסצנות שלי.
מבועת הוצאתי מספריית עבודתי את שלושת הקלסרים, שבהם כל הטיוטות של הרומאן הבא שלי, וממחר בבוקר אצטרך לשבת ולהקלידן מחדש, כדי לאתר בהן את הסצנות החסרות.
הלקח כאן הוא פשוט מאוד. כתבו ביד או במכונת כתיבה. לעולם אל תסתפקו במחשב. גם אם אתם מגבים אותו מדי יום.
מחשב הוא כלי רע לסופרים ורע לכתיבה. הוא מעולה לעורכים ולעריכה, לפיתוח הטיוטה הראשונה.
אבל את הטיוטה הראשונה, עשו לי טובה, כתבו ביד או במכונת כתיבה. כך היא תתפתח בצורה משוחררת יותר. כך זה גם יבטיח, שיהיה להם הארד-קופי מכל מה שכתבתם, למקרה של קריסה.
