בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא החזרה הביתה. וזה מוזר. זה חדש לי.
בדרך כלל, כשאני שב ממסע תחקיר, יש אתי המון חומר לכתיבה. הפעם יהיה עלי עוד לדלוק אחריו. בדרך כלל אני גם ישר מתיישב לעבוד על החומר הזה. הפעם התיישבתי להפקיד צ'קים, להוציא חשבוניות, לארגן את ההרצאות שלי לשבוע הראשון בסמסטר, המתחיל ביום ראשון. אבל בדרך כלל, גם חזרתי אל בית ריק. ועכשיו, כמו שאמר לי אבא שלי במכונית, כשאסף אותי מתחנת הרכבת, "תראה איזה יופי שיש לך לאן לחזור. יש לך בית, יש לך ילדים."
והוא צדק. ועוד איך.
בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא החזרה הביתה. המפגש עם הילדים. החיבוקים והנשיקות בגן, ואחרי כן הבאתם הביתה, לבלות יום חופש עם אבא, כדי שיספגו מחדש את נוכחותי, והתלהבותם מן המתנות השונות, בייחוד ממכונית-הרדיו-רמקול, היכולה לקלוט באמצעות bluetuth כל שיר או פס קול של וידיאו שאני משדר אליה מיו-טיוב. והכי כיף הוא לקבל את מחוות אהבתם. את הצהרות האהבה הבלתי פוסקות של מיכאל, את החיבוקים הפראיים של שניהם, את שמחתם.
וגם את ההפך מזה.
היום דניאל היה משונה. כול היום. בבוקר לא רצה ללכת לגן, אלא להישאר איתי. אחרי כן, בגן, התבודד, לא כול כך אכל, עד כדי כך שהתקשרו אלי. מיכאל היה נורא עייף, כי התקשה להירדם הלילה. בסופו של דבר הבאתי אותם הביתה כבר באחת עשרה וחצי בבוקר. מיכאל היה עייף, ונרדם די מהר לכמה שעות. דניאל היה עויין. וכך זה היה און-אנד-אוף במשך היום כולו.
אחר הצהריים, אחרי שגילף בסכין יפנית ענף מן הוויסטריה המסכנה, העומדת בשלכת, וחפר לי בור בדשא, הצעתי לו לעבוד איתי בגינה. זה הלהיב אותו, ולמשך איזה זמן עמד וגזם עשבים גבוהים מסביב לעץ הרימון. אבל רוב הזמן היה זעוף, מרוחק. לא תמיד אפילו ענה לשאלותיי, אך כשקרבתי אליו ואמרתי לו, שלא נעים לי שאינו עונה לי, הסתיר חיוך ממזרי בקצות פיו.
בלילה, כשנכנסנו למיטה, הוא השתחל אליה בבגדים קצרים, לא בפיז'מה, ולא הסכים להחליף. למעשה, גם לא להתחבק או לדבר. הוא התכנס בתוך הפוך שלו. הדבר היחיד שאמר לי הערב זה, שאני לא מתייחס אליהם, כי אני כול הזמן בתוך המכשירים האלקטרוניים שלי.
"אני לא מתייחס אליך?" שאלתי, "מי בישל לכם ארוחת ערב? מי שאל אותך מה אתה רוצה לאכול?" (והוא אכל, אחרי שנעדר מן הקידוש ולא התיישב איתנו ליד השולחן, בהחלט אכל. שני פולקעס, רק ליד הטלוויזיה). "מי עבד איתך בגינה?"
הוא שתק ורק התכרבל בשמיכתו. ניסיתי להזמין אותו שוב ושוב לחיבוק, בזמן קריאת הסיפור של הלילה. אך הוא סירב. ניסיתי ללטף את ראשו, אך הוא הרחיקו ממני.
הוא עושה לי הדגמה יפה של מה שיקרה כאן בגיל ההתבגרות.
אני מניח שזה עיבוד רגשי של הפרידה. הרי גם הוא הצהיר לי אהבה, ואתמול אפילו אמר לי שהוא כול כך אוהב אותי, שהוא רוצה להתחתן איתי. מיכאל אמר לי שהוא כול כך אוהב אותי, שהוא רוצה לתת לי חיבוק חזק. הוא ביקש שאשב על מיטתם, ואז הסתער עלי בחיבוק איתמני, ממיס אותי מרוב אהבה.
בסוף, מה שנשאר מן הטיול הזה הוא ההבנה, שבעצם, הפרידה שלי מהם למשך עשרה ימים עשתה לכולנו טוב. אני חזרתי רגוע כול כך, שרק כעת הבנתי באיזה סטרס חייתי שש שנים, ועד כמה הייתי כבר קצר רוח כלפיהם. הם, הילדים, תפסו התבגרות מואצת בצורה מדהימה. דוגמה: היום, כשהתעוררתי אחר הצהריים, שמעתי רחשים מחדר האמבטיה. ניגשתי אליו, וראשו של מיכאל הציץ מתוכו.
"אבא, אנחנו מתקלחים לשבת," הוא הודיע לי, "לא רצינו להתקלח אחר כך."
ואכן, שניהם התקלחו, חפפו ראש והתלבשו לשבת ביוזמתם ובכוחות עצמם.
נדמה לי, שזה הערך הכי גדול של הטיול הזה. הפרידה, ההתגברות עליה, השיבה לשגרה. הן בעבורם והן בעבורי זה שיעור חשוב. שיעור בהבנת האושר. וגם בהבניית אמון.
בשבילי, לחזור הביתה זה גם לבשל, לעשות כביסה, לעבוד בגינה. אז היום ניכשתי המון עשבים בחצר, משתדל לעשות זאת באופן סיסטמטי, כדי לראות מחדש את שורות הצמיחה ולהבין איפה יש לי מקום לשתילה חדשה. מחר אמשיך. מחר גם תהיה כאן פעילות ילדים לפורים בחדר האוכל, ואני מקווה שהילדים ירצו להתחפש ויהנו בה.
וביום ראשון כבר מתחיל סמסטר חדש, וחומרי ההוראה כבר בתיק. והאמת, גם לתלמידים שלי אני שמח לחזור, ומתרגש לקראתם.
שתהיה לכולנו שבת נעימה ושבוע טוב. אמן.
נ.ב.
הערב מתקיימת מסיבת פורים של הגדולים בתובל. אני נעדר ממנה. הן מפני שהבטן שלי עדיין מתהפכת, הן מפני שאני לא שותה אלכוהול ולא נהנה ממוסיקה רועשת, הן מפני שגם אם הייתי רוצה לבוא לא הכנתי לי בייביסיטר. תחת זאת אני יושב ומכין את השיעורים לשבוע הבא, חושב על בחורים, על אחד מהם בכמיהה גדולה, ומתנחם בזה שאני מקדם את השבוע הבא. וגם, שהאהוב שלי יגיע. שהוא קרוב. ושאסור לי לדחוק את הקץ. לתחושתי הוא כבר יודע. הוא צריך לעשות רק עוד צעד אחד קדימה. ואז הכל יתחולל, ויתרגש.
