התנגדות ושמחות אחרות (90).
כאשר חייתי עם עדי נס, הוא לימד אותי, שכאשר נוסעים לחו"ל רצוי להשאיר אחריי בית מסודר ונקי ומקרר ריק ככל האפשר ממוצרים העלולים להתקלקל בו. הוא גם השאיר לי רשימת ציוד לחו"ל, שאני מעדכן ומשתמש בה עד עצם היום הזה. כך, כאשר אני אורז מזוודה ותיק למטוס אינני שוכח דבר.
הפעם, מכיוון שסבלטנו את הבית לשני אורחים מ'בית הבריאות' בתובל, גם חשתי מחויבות מיוחדת לנקות אותו. אבל זה הפך לסדר פסח. זה התחיל בארבע לפנות בוקר. קמתי, וניקיתי את מגירת הסכו"ם במטבח ומדפי ספרי הבישול, ואחרי כן את מגירת הצלוחיות לאירוח והתרופות. אחרי כן גיהצתי חולצות בעבורי לכול משך הטיול. עוד נותר לי לקַפְּלן. ואז ניקיתי את החצר מהמון גרוטאות ואשפה, ונסעתי לכפר כדי לקנות שק אוכל לתרנגולות, כדי שהנער שיטפל בהן יוכל להאכילן, להוציא כסף ולקנות מטבע זר ולשלוח דואר.
כששבתי הביתה הילדים קמו וקיבלו משימות. מיכאל ניקה וסידר את מגרות הסירים, את הספות בסלון ושאב מהן את האבק, ודניאל את מדפי הסלון. אחרי כן ניקינו את תא המטען במכונית, שיהיה מוכן לקליטת המזוודות, ודניאל שאב אבק ולכלוך מתא המטען ומן המכונית, ומיכאל גירד בשפכטל ואז גם סייד סף של מראה בחדר האמבטיה, שהיה מלוכלך. בזמן הזה אני סידרתי את ארון כלי העבודה במחסן, את מגירות המוצרים הקשים ואת המקרר.
הגב שלי כואב עכשיו בצורה נוראה. ועוד יש לי לקפל בגדים ולארוז מזוודה. הילדים עשו זאת כבר אתמול. ומחר גם לגרף את החצר, ולסדר את ארגזי הספרים שבתוך הבית בצורה הגיונית, ואולי גם קצת את חדר העבודה.
אנחנו טסים לתשעה ימים למונטנגרו ולאיסטנבול, לשילוב בין טיול תחקיר של הדמות בספר הבא שלי, וזמן איכות משותף. במונטנגרו נעבור בין כמה ערים במרכז ובדרום, לצפון לא נגיע כנראה, עם רכב שכור. באיסטנבול נתארח אצל חברה טובה וניסע עם רכב ונהג לגליפולי וחזרה, כי עלי לראות בה משהו. אני מאד מקווה שנהנה, וננוח ונחזור הנה בכוחות מחודשים, לקראת שנת הלימודים הבאה, הילדים עולים לכיתה ו' – ולהמשך המאבק במשטר.
בזמן שנטייל, הסטודיו יעצב את גיליון ההתנגדות החמישי, 'על כיבוש ועל דמוקרטיה,' הדפוס ידפיס את ספר-שיריי החדש, 'מקום אחר אין לי,' ואת ספריהם החדשים של אפי אור, 'הצחוק מאחורי החיוך' ושל נגה שגב, 'שירת יומי,' והוצאת כנרת זמורה ביתן תדפיס את ספר-סיפוריי הראשון והחדש, 'הסוכנות לתיקון עבר רב שכבתי.' כשאשוב הביתה, תהיה לי הרבה עבודת הפצה לעשות. אבל איזה כיף!
עד כה לא סיפרתי לכם, אבל לפני שבוע אבא שלי, בן השמונים ושבע, נפל בחצר ביתו, שבר את מפרק הירך, עבר ניתוח ב'תל השומר', עבר לשיקום ב'בית בלב' בכפר סבא, ומקץ עוד יומיים שב הביתה עם עזרה וטיפול צמוד. זו הייתה טלטלה גדולה, ומזל שאנחנו ארבעה אחים וגיסות ועשרה נכדים, וכולם, בעיקר אחיי, מפאת הריחוק שלנו מן המרכז, חלקו ביניהם את המשמרות.
תודה לאל, אבא בסדר גמור. והעיקר, הוא משתקם לאיטו בביתו. לא מחוצה לו. אבל האירוע הזה לאבא, והביקור בבית החולים ואז במרכז השיקום, דכדך אותי עמוקות. פתאום הבנתי עד כמה שבירים ובלתי צפויים הם חייו של אדם. כמה כול רגע יחד הוא יקר ערך, כמה המשפחה חשובה, ועד כמה אנו בני מזל שיש לנו אלה את אלה.
ואני שמח גם בכך, שהשנה יראו אור ספר-שיריי, ספר-סיפוריי וספר הפונדקאות של הבנים, 'הסיפור של מיכאל ודניאל.' בגיל שישים הצבתי לי כיעד 'לכרסם את הארכיון שלי.' כלומר, לממש כמה שיותר כתבי-יד מתוכו, כדי ליהנות מהם בעודי בחיי. השנה הזאת תקדם מאד את החזון הזה. ואחריה – הרומן הבא, ספר מחזות ותסריטים, ספר הורות, ספר על כתיבה וספר מאמרים פוליטיים. ברוך השם שיש לי הרבה מה לעשות.
