הבוקר, כשקם, התלונן מיכאל שמגרד לו הגב, וביקש שאגרד את גוו לפני שילבש חולצה. קרבתי לגרדו, ואז ראיתי כי כול הגב מכוסה בנקודות אדומות של פריחה. חשדתי מיד שמדובר בתגובה לפניצילין. הרי הוא עם דלקת ריאות, ומקבל "מוקסיפן" כבר תשעה ימים. אבל מכיוון שאין לו כבר חום הלכנו לגן. שם אמרו לי מנהלת החינוך של תובל והסייעת, שאלרגיה לפניצילין עלולה להיות מסוכנת, ולכן כדאי שארד אתו לבדיקה אצל רופא הילדים.
בדקתי מתי זמן קבלה ללא תורים. בין 11-12. הסתכלתי בשעון. נותר לי בדיוק זמן כדי לנקות את הבית ולכתוב את מנת הכתיבה היומית שלי. בינתיים הילדים שיחקו בגן. אז למרות שאני עצמי חולה, מצונן קשות (כנראה חטפתי מהם את הווירוס), וגם הצלקת של הניתוח נורא נפוחה וכואבת לי כבר כמה ימים, כנראה בשל השינויים התכופים במזג האוויר (מקודם טפטף כאן גשם) – ניקיתי את הבית, שהיה ממש זקוק לזה, וכתבתי את היומית.
ירדנו לכרמיאל. לשמחתי, לא היה תור אצל רופא הילדים. הוא קרא את המסמכים, הביט במיכאל, בדק אותו.
"מי אבחן לו דלקת ריאות?" הוא שאל, "הרופא ב'טרם'?"
הנהנתי.
"אין לו בכלל דלקת ריאות," אמר הרופא, "מה שנראה בצילום זו התאבכות קלה של וירוס. כך זה נראה גם על פי ספירת הדם. רופא בלתי מנוסה עלול לאבחן את זה כדלקת ריאות."
"ומה עם החיוורון, החולשה, העייפות הקיצונית, הקושי לאכול, השלשול פה ושם?" שאלתי.
"זה נקרא post viral syndrom," הסביר לי הרופא, "זה יכול לקחת גם חודש."
"אז סתם נתתי לו מוקסיפן תשעה ימים!?" נחרדתי. הרופא הנהן.
"אתה יכול להפסיק לו את כול התרופות, הוא בסדר גמור," אישר.
עכשיו תגידו אתם, לא להשתגע? הייתי במהלך השבוע האחרון פעמיים ב'טרם.' שהילד השתעל שיעול קשה וממושך, עם קוצר נשימה, ואמר לי "אני לא יכול לחיות," טסתי אתו, בלי הפנייה ובלי כלום, לחדר המיון לילדים בבית החולים בנהריה. שם בדקו אותו שתי רופאות ושחררו אותי, להמשך מעקב.
אז מה קורה פה? ארבע/ה רופאים/ות קבעו שמדובר בדלקת ריאות. רופא ילדים אחד קבע שלא. לך תדע למי להאמין.
את המוקסיפן בכול זאת אפסיק לו היום. הוא קיבל ממנו די והותר. אבל עגמת הנפש, הכרוכה בגילוי שנתתי לילד שלי אנטיביוטיקה מיותרת במהלך תשעה ימים, נשארת. וכך גם תחושת המותשות מן הריצות האלה הלוך ורצוא בין חדרי המיון.
למצעד בירושלים כבר לא נגיע הערב. מיכאל חלש מכדי לעמוד בזה. הוא בקושי עומד על הרגליים. ואני חלש בעצמי, וחייב לשמור על עצמי בבית. הצירוף של וירוס שכנראה נדבקתי בו מן הילדים, יחד עם החריגה שלי מגבולות עצמי, מן השקט שלי כאדם יוצר – אל החוץ ההומה, אל העולם, אל הפעילות הפוליטית נגד חוק הלאום והתיקון לחוק הפונדקאות – לא טובה לי. לא טוב לי להיות יותר מדי זמן בחוץ. אני מתנתק ממקורי, משורשיי, מעומק נפשי.
אבל לפעמים אני פשוט לא יכול להתנגד לכך, לקריאה הזאת מתוכה לחרוג מעצמי החוצה. זה קורה בייחוד במצבי חירום, כמו בעת הזאת. עכשיו עלי למצוא את האיזון בין פנים לחוץ. ואני חייב להצליח.
שיהיה לכם/ן מצעד גאווה ירושלמי כשר:) ומוצלח.
היי נעמי,
סליחה שרק כעת אני מגיב. רק כרגע ראיתי את תגובתך. עברה שנה,
כולנו בטוב ואני מקווה שגם את.
חג שמח,
אילן.
הדברים שכתבת על עוולות הקורונה, המפגש עם אבא-סבא והמפגש עם הרפואה הציבורית כואבים ונוגעים בכאב. חיים באווירה מקוממת וקשה לעיכול. שמור על אהוביך ועל עצמך.