החיים הטובים. או – כולנו רקמה פועמת אחת.

הערב, כשירדתי במכונית מתובל לחוף גנוסר, לא ידעתי איזו הפתעה מצפה לי שם. הוזמנתי לדבר על יצירתי במסגרת שבוע הספר בבית הדיור המוגן "בית בכפר." הגעתי למתחם טבול בירק, למועדון תרבות, שחיכו לי בו כמה עשרות גברים ונשים, בעיקר נשים. כדרכי, סיפרתי על ראשית כתיבתי, ועל האנשים שהשפיעו עלי מטובם במהלכה, ובהם איתמר יעוז-קסט, שערך והוציא לאור את ספר-שיריי הראשון, א.ב.יפה, עורך "הדף לספרות" של "על המשמר," שלימד אותי לכתוב ביקורת שירה ואז גם הפך אותי לסגנו ולימד אותי כול מה שאני יודע על עתונות ועל עריכה ספרותית, יעל לוטן, שהחליפה אותו, שלמה ניצן, עורך "משמר לילדים," שבזכותו אני כותב לילדים, וחיים פסח, שבזכותו נהייתי לאנדד צ'טרג'י, סופר הודי נודע ובלתי קיים, וחברתי הקרובה עדנה שבתאי, ועוד.

בסוף ההרצאה ניגשה אלי מישהי, שישבה בשורה הראשונה. "אני שמחה שבאתי לשמוע אותך," אמרה, "כשקראתי את 'מעשה בטבעת' היה לי כול כך קשה עם הספר, עד שחשבתי שלא אבוא לשמוע אותך. אני שמחה שבאתי. אני מכירה אנשים רבים מבין אנשי הספרות שהזכרת כאן הערב."

"מי את?" הסתקרנתי.

"אני גבי גלבע, אלמנתו של אמיר גלבע."

פרשתי את זרועותיי לחבקה מרוב התרגשות. גבי עצרה אותי, ממבוכה. אז חיבקתי אותה רק למחצה. "אני כול כך מתרגש לפגוש בך," אמרתי, "כול כך אהבתי את אמיר."

"גם אני אוהבת אותו," חייכה אלי. "יש לך זמן להתעכב כאן קצת?"

"בוודאי," קראתי. התקשרתי לבייביסיטר, הסברתי לו שפגשתי כאן מישהי ושאתעכב קצת. ואז התיישבנו לדבר.

שוחחנו כשעה. גבי סיפרה לי שהיא מראשוני המשתכנים ב"בית בכפר" בחוף גנוסר, שהיא עסוקה מאד, בגילה המתקדם, בטיפול בעזבונו של אמיר. החלפנו בינינו סיפורים ואהבות. הרבה שמות עלו במהלך השיחה הזאת. ישראל זמורה ואהד זמורה וערן זמורה ונתן אלתרמן ושלונסקי, וגורי וחנוך ברטוב, ופרופ' ישראל לוין, שהיה מורי הבלתי נשכח בשירת ימי הביניים העברית בספרד, ולי היה הכבוד להיות עוזר הוראה שלו, ועוד ועוד. ואני כול כך התרגשתי. סיפרתי לגבי איך רוני סומק, אחי הגדול, לקח אותי פעם ל'קפה שטרן,' והראה לי מרחוק גבר מרשים, עם בלורית מתנפנפת ברוח, מסב אל שולחן בחוץ, ולחש לי "הנה, זה אמיר גלבע," ואיך הכרתי את אמיר קודם כול מעבודתו כעורך שירה ב"מסדה," עם ספר השירים הנפלא של שולמית אפפל, "מרחק," ואחרי כן עם ספרים נוספים, ואז הכרתי את אמיר עצמו, שהיה לא רק משורר נפלא, אלא גם אדם מתוק וטוב לב מאין כמוהו. ולבי רחב. ואחרי כן, כשדיברנו על "שיר בבוקר בבוקר," המתחיל בשורה הבלתי נשכחת "פתאום קם אדם בבוקר ומרגיש כי הוא עם ומתחיל ללכת," שלפתי את מכשיר הטלפון הנייד שלי מכיסי.

"חברתי, סיגל אשל, הנכדה של שלונסקי, פרסמה בדיוק היום שיר מחווה לשיר הזה של אמיר, וציינה זאת," הפתעתי את גבי, ואז הראיתי לה את שירה של סיגל על מסך הסמרטפון.

גבי התרגשה, ואני אתה. הבטחתי לה שאשוב לבקרה שם, וגם כל עזרה שתידרש לה, ביחס לאמיר ועזבונו וגם ביחס אליה עצמה. ואחרי כן, מתרונן לב, נהגתי כול הדרך הביתה. אך עוד בדרכי הביתה התקשרתי לסיגל, לספר לה כיצד קראתי את השיר שלה, שעות ספורות אחרי שהעלתה אותו לפייסבוק, בפני אלמנתו של אמיר גלבע.

ושוב התרגשנו. שנינו.

"את יודעת," אמרתי לה, "זו חוויה כול כך מיוחדת, מפני שהיא ממחישה עד כמה כולנו, כול הסופרים והמשוררים, בעצם בני משפחה אחת. שאנחנו מחוברים יחד ברקמה חיה, פועמת, בלתי נפרדת. וזה דבר שקל לשכוח בהמולת הימים האלה, של פייסבוק."

ואחרי שסיימנו את שיחתנו התקשרתי גם לחברתי עדנה שבתאי, וסיפרתי גם לה על המפגש המיוחד הזה, והייתי מאושר.

אני בן חמשים ושמונה. מסתבר שכבר עברתי די הרבה בחיי עד הנה. אבל אם יש משהו שאני מרגיש מחובר אליו בנשמתי הוא הספרות העברית ותרבותה. וזה בא לידי ביטוי ביחסיי עם יחידים. עם רוני ויחזקאל וגלעד ורפי וסיגל ושז ואחרים. סוג של אחווה עמוקה, שאי אפשר להסביר אותה אלא במילה אהבה.

לאוהביו של אמיר, הנה "שיר בבוקר בבוקר", מתוך האתר "אלמוג", מאגרי מידע פדגוגיים:

שִׁיר בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר / אמיר גלבוע

                1         פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

               וּלְכָל הַנִּפְגָשׁ בְּדַרְכּוֹ קוֹרֵא הוּא שָׁלוֹם.

               דְּגָנִים עוֹלִים מוּל פָּנָיו חֲרִיצֵי הַמִּדְרֶכֶת

               וְנִיחוֹחוֹת לְרֹאשוֹ מַדִּיפִים עֲצֵי אִזְדָּרֶכֶת.

                5         הַטְּלָלִים רוֹסְסִים וְהָרִים רִבּוֹא קַרְנַיִם – הֵם יוֹלִידוּ חֻפַּת-שֶׁמֶשׁ לִכְלוּלוֹתָיו.

               וְהוּא צוֹחֵק גְּבוּרַת דּוֹרוֹת מִן הֶהָּרִים

               וְנִכְלָמוֹת מִשְׁתַּחֲווֹת הַמִּלְחָמוֹת אַפַּיִם

               לְהוֹד אֶלֶף שָׁנִים מְפַכּוֹת בַּמִסְתָּרִים

                  10        אֶלֶף שָׁנִים צְעִירוֹת לְפָנָיו –

               כְּפֶלֶג צוֹנֵן.

               כְּשִׁיר רוֹעִים.

               כְּעָנָף.

                פִּתְאֹם קָם אָדָם בַּבֹּקֶר וּמַרְגִּישׁ כִּי הוּא עַם וּמַתְחִיל לָלֶכֶת

                וְרוֹאֶה כִּי חָזַר הָאָבִיב כְּמוֹ הוֹרִיק שׁוּב אִילָן מִן הַשַּׁלֶּכֶת.

*

אמיר חוגג כאן על ידי השגבת היחיד לעם, ולכן לא פלא שהשיר הזה הפך לסוג של המנון, גם בזכות הלחן והביצוע של שלמה ארצי. והנה, סיגל מחזיר את השגב אל היחיד, אל היחידה, האשה, המבטאת את גבורתה ביומיום של חייה:

פתאום קמה אישה בחמש וחצי
וחושבת,
אולי תהיה משוררת בכוח קימה.
השכמה אחראית, כמעשי אבות, אימהות וסבים
התמדה תתמרר את חייה, כוחה, כשרונה –
לא עוד חולשה מול המסך, החיים,
בשכונה מתעוררת בבוקר בבוקר
תהא ראשונה.
וכוחות זוקפים את גבה הדווי
מלילה מלא כוונה
והשחר ממעיט בפחדים
ומכריז חנינה, מעגלות השוואה עמוסות וכבדות,
רעשי הסוואה, המתנה.
וקטנה היא שוב ופתאום מבינה
את כוחה, את זמנה.