יומן מלחמה (60).
כל שעות אתמול והבוקר התלבטתי אם לנסוע עם הבנים להפגנה בקפלן 22 בתל אביב, או לרדת להפגנה בצומת כרמיאל. שברתי שוב, כנראה בנסיעה מהירה מדי על באמפים, את הציריות ברכב, או שמא נזק חמור מזה. אני נוהג ושומע את קולות הקפיצים החורקים מתחת לרכב. זה לא מצב לנהוג בו אפילו עד למוסך בכרמיאל.
הלכתי לישון מתוסכל. ההפגנה בקפלן היום חשובה לי מאד. נותר עוד זמן קצר בלבד עד לסיום מושב החורף של הכנסת, ואם לא תובא בפניה הצבעת אי אמון בממשלה ו/או תאריך מוסכם לבחירות, ניתקע עם ממשלת הדמים הארורה הזאת לעוד חצי שנה לפחות.
מזל שלא נסענו לתל אביב.
כי מיכאל הקפיץ אותי בזעקות מתוך שנת הצהריים של שבת. "אבא, אבא, מים בכול הבית! כול הספרים שלך מוצפים!"
לקח לי רגע להתעורר, להתאושש, להתעשת. ואז קפצתי מן המיטה החוצה. ואכן, פתח הארובה, המותקן ליד דלת הכניסה לבית, בדיוק מתחתיו העמדתי את ארון ספרי השירה העצום שלי, ואת מדף ספריי היידיש, הזרים מים על הספרים.
מיהרתי והורדתי ממנו כמה ספרי שירה שיכולתי, לפחות בטווח שהמים דלפו עליו, ואז רצתי למעלה. אשר יגורתי אירע לי, שוב. אף על פי שהחורף הקפדתי לאסוף את עלי הוויסטריה מן הגג, בינתיים השירה עלים אחרים, הם נגרפו בגשם הסוחף אל פתחי המרזבים, בגג העליון ובגג התחתון, חסמו אותם, וכך הפך הגג לבריכת מים, ואחרי שעבר את גובה סף הדלת בין חדר המשחקים של הילדים לבין הגג – פשוט מילא את הקומה העליונה במים. את חדר המשחקים, את חדרי השינה של מיכאל, של דניאל ושל סבא, תכף היו זורמים במדרגות גם אל הקומה התחתונה.
זעקתי לדניאל שירוץ לשכנים להביא עוד מגב. בינתיים קפצתי בתחתונים ובגופייה וברגליים יחפות לתוך ברכת המים, מיהרתי אל המרזב והסטתי וזרקתי מפתחו את העלים שחסמו אותו. מיד החל זרם אדיר של מים להתנקז מן הגג לחצר.
רצתי פנימה, הרמתי את עשרות הסלים שבהם העליתי את צעצועי הילדים לחדר המשחקים והותרתי אותם על הארץ, ואז ביקשתי ממיכאל שיפתח את חור הניקוד בחדר האמבטיה, ואני פתחתי את חור הניקוז שלידו, והתחלנו גורפים מים מכול הקומה אל חורי הניקוז הללו. בינתיים מיכאל הסב את תשומת לבי לכך, שגם בגג העליון יש מרזב, והוא כנראה חסום, כי המים שם מציפים את הגג התחתון שכבר פתחתי את מרזבו.
דניאל תפס במוט לפתיחת חלונות הבית, מוט אלומיניום מוארך, ורץ החוצה בנעליים גבוהות, נעמד מעל חור המרזב בגג העליון וניקה אותו מעלים. בינתיים מיכאל ואני המשכנו לגרוף את המים.
זה לקח כשעה ויותר.
כשסיימנו, רצתי למטה לרוקן עוד ספרים מארון ספרי השירה העשיר שלי. עיניי חשכו. כול כך הרבה ספרי שירה וספרי יידיש נספגו במים. מלא צער שיטחתי אותם על רצפת הסלון מול המזגן, שדולק אצלנו למרות מערכת החימום התת-רצפתי, כן, כול כך קר כאן – כדי שהספרים יתייבשו אם ממגע הרצפה החמה ואם מן האוויר החם שפולט המזגן אל חלל הבית. כמה נורא. ספרי השירה החדשים של יוסף עוזר, עם הקדשה אישית ממנו, ושל יעל סטטמן, שזה עתה סיימתי לכתוב עליו, נספגו מים להשחית. גם ספרים רבים אחרים.
בכול אשמה הוויסטריה, אותו מטפס נפלא, המכסה כל כך יפה בעלוותו את הסבכה שמעל חלקה האחורי של החצר. זהו שיח ערמומי, המשלח קנוקנות גמישות, דקות ומלאות תושייה, ונאחז בכל מה שעל סביבותיו כדי להמשיך לפרוא ולצמוח – המזגן בחדר של דניאל, שעלי מדי שנה להוציא זמורות ויסטריה מן המנוע שלו, ומעקות ברזל של הגג העליון. כמה שלא אקצוץ בו, השיח הזה חכם וחזק ממני, וכול עוד יצמח כאן ימשיך לסתום מדי חורף או שניים את חורי המרזב ולהמיט אסון על הבית.
אם יש איזשהו דבר שנוטל ממני את החשק לחיות זו פגיעה כזאת בספרים. לראות את אוסף ספרי היידיש וספרי השירה שלי ספוג במי גשם, זה משהו שאני מתקשה לשאת. בא לי לקפוץ מעורי מרוב זעם, ומקודם כמעט התקשרתי לאבא שלי לזעוק לו שיושיע אותי וייתן לי אישור למכור את הבית הזה, שעזר לי לרוכשו ומאז הוא מתמיד להגיד לי איזה צעד טוב וחכם עשיתי במעבר מתל אביב לתובל – להסתלק ממנו לכול הרוחות ולחזור אל העיר. העיקר שנגור במקום יבש, לא כול כך נתון לאימי הטבע, כמו הבית הזה.
ועוד לא סיפרתי לכם על חדירת הגשם במשך כל החודשיים האחרונים אל הבית, דרך קירותיו החיצוניים, דרך גגון לא מזופת כהלכה, כנראה, בדיוק מעל חדרון המוצרים הקשים בקצה המטבח שלי, מבעד לסיפי החלונות, שכולם עשויים מפרופיל בלגי וכנראה היה עלי לצפות זאת מראש ולעבור עליו עם סיליקון לאטימה. מה אגיד ומה אומר, יש כתמי טחב בבית, אני יודע עד כמה זה מסוכן, וכעת עלי לחכות עד לסיום עונת הגשמים כדי לטפל בכול זה.
ואז נזכרתי בטיב המגורים בדירה בבית משותף. בשיטפון שהרס את הבית של עדנה חברתי, כשבנו שם עוד קומה במסגרת תמ"א 38, בכתמי הרטיבות שחירבו את דירת דמי המפתח שלי בנווה צדק, כתוצאה מצנרת פגומה במקלחון של השכן יוסף ז"ל, מעל דירתי.
אז נרגעתי קצת. ואמרתי לעצמי, ואז גם לילדים, איזה מזל שלא ירדנו להפגנה במרכז. לו היינו נוסעים למרכז וחוזרים מאוחר בלילה, כבר לא היה לנו בית. ואכן, זה מה שהיה קורה.
ב-23 בספטמבר 2023, בפוסט שכתבתי כאן, וכותרתו "עם דיקטטור לא עושים שלום", כתבתי כך –
"אסור לתלות תקווה באדם הבזוי הזה, ולמרבה הצער גם לא בבית המשפט העליון, בנשיא המדינה או בנשיא ארצות הברית. כולם כבר הוכיחו את חולשתם מול האדם הזה, מהרס ישראל ומחריבה. לכן, גם ברגעים של נצנוץ תקווה, המבקש להיהפך לאופוריה, מוטב שהעיניים של כולנו תישארנה על 225 הצעות החוק שתקודמנה בכנסת מיד עם תום החגים, על ההפיכה המשטרית ועל המשך הדהירה של ממשלת העוועים הזאת לשינוי פניה של ישראל.
"הסכם שלום ונורמליזציה עם סעודיה ועם עוד מדינות ערביות בעקבותיה הוא בשורה נפלאה. אך כאשר הוא מגיע דרך אדם מושחת ומסוכן כבנימין נתניהו, שם רשעים ירקב, הוא עתיד להתהפך עלינו, כמו כול מה שעשה לפניו.
"ברמה הפוליטית, כדי להשיג את הסכמת הקואליציה שלו להסכם המדובר, הכרוך גם בוויתורים לפלסטינים, יהיה על נתניהו לחוקק את חוק הגיוס, שימוטט את צבא העם, להעביר את חוקי ההפיכה המשטרית בנוגע להרכב הוועדה לבחירת שופטים וחוקים נוספים ולרצות את שותפיו בהפיכת ישראל מדמוקרטיה לדיקטטורה. השלום עם סעודיה יתהפך על ראשינו, בשל תג המחיר שישימו מולו שותפיו מן הציונות הדתית ועוצמה יהודית. הוא יעלה לנו בהפיכת ישראל לתיאוקרטיה סמכותנית.
"ברמה הגלובלית, איראן לא תוכל להישאר שוות נפש להסכם עם סעודיה, שיקנה לה אפשרות להעשיר אורניום על אדמתה, כלי נשק מתקדמים ויתרון על פניה במזרח התיכון. היא תתקוף את ישראל, לפני הבחירות בארה"ב או מיד אחריהן. תג המינימום של המחיר שתגבה מאתנו על ההסכם יהיה הפעלת כול שלוחותיה מצפון ומדרום. תג המקסימום יהיה מלחמה רב-זירתית.
"גם ארצות הברית, למגינת הלב, לא למדה דבר ממשגיה המרובים באזור. ההישג הנדיר הנובע ממפגש אינטרסים בין ארצות הברית, סעודיה וישראל יהפוך, כמו ניסיונה של ארה"ב לעודד את 'האביב הערבי' ואת תקומת הדמוקרטיות בעולם הערבי, לחרב פיפיות. השנה הקרובה, אפילו החודשים הקרובים, לא תהיה שנת שלום, שגשוג ואופוריה. היא תהיה שנת מלחמה אזורית או רב-אזורית, ובתוכה גם מלחמת אזרחים."
*
דברים אלה נכתבו שבועיים בלבד לפני הפוגרום ביישובי הנגב המערבי, ופרוץ מלחמת עזה. לצערי הרב, שוב חזיתי את העתיד להתרחש בדיוק רב. זה לא מנחם אותי, ההפך מזה. זה מחריד אותי, מפני שבעיני רוחי ראיתי גם אסונות גדולים עוד יותר. ושוב אכתוב, הלוואי ואתבדה.
לכן, אם אתם קוראים את דבריי, דעו שמאוד רציתי להגיע היום להפגנה ברחוב קפלן. בעיניי היא חשובה מאין כמוה. רק שנשארתי בבית כדי לטפל בנזקי ההצפה הזאת, וכדי לוודא שלא תישָׁנה בתוך כמה שעות.
נתראה באביב כנראה, אם נשרוד עד אז, ואחרי נפילת הממשלה הזאת. אמן.
