התנגדות ושמחות אחרות (34)
מיכאל חטף חום, כאב גרון ושיעול קשה ביום חמישי, ולכן עד היום נשאר בבית. היום סוף סוף כבר היה בלי חום, ומחר ישוב לבית הספר. אבל רצה השם, והילד, שבזמן הזה, שחטף איזה וירוס חורף, לדברי רופא הילדים שביקרנו אצלו היום, הוא גם הודיע סופית שהוא צמחוני.
זה התחיל במה שנראה כמו הרעבה. די נבהלתי. הילד חדל לאכול אפילו מן השניצלים הטעימים והטריים שאני מכין להם מדי יום, והסתפק במרק עדשים ובטטה, בלחם, ובמתוקים. בבשר, בדגים, בביצים, בגבינות, בפירות ובירקות חיים הוא בכלל לא נוגע. ואז הוא הודיע שהחליט סופית להיות צמחוני. שהסיבה שאינו אוכל בשר, או אוכל וחדל מאכילתו באמצע, היא שבכול פעם שהוא נוגס בבשר עולות לו בעיני רוחו תמונות של בעלי החיים הנשחטים.
טיעון די משכנע, אני חייב לומר.
אז בתחילה נכנסתי ללחץ, ואז נזכרתי שהייתי צמחוני בעצמי במשך שתי תקופות חיים ממושכות. בשלב הראשון הכרתי לו את הספר 'חגיגה צמחונית' של פיליס גלזר, שהיה ספר החונכות שלי עצמי בתחום. הכנתי לו ממנו טפנד זיתים. יום למחרת בישלתי לו קוסקוס עם מרק ירקות וגרגרי חומוס, מתובל בכל תבלין שמצאתי בבית. אתמול הכנתי לו סלט כרוב. כדי להעשיר אותו הוספתי בו פטרוזיליה וכוסברה, שמן ולימון ומלח. ואז התחלתי להשתולל. כמובן, בידיעתו ובאישורו. שאלתי אותו האם מותר לי להוסיף לסלט זרעוני דלעת וזרעוני חמנית ואגוזי מלך ואגוזי פקאן. הוא בחר באגוזי פקאן.
התיישבנו לאכול. דניאל ואני זללנו שניצלים, מיכאל אכל כמעט קערה שלמה של סלט.
היום עבר עלי בעבודה. רצתי לדואר בדיר אל אסד בסופה כדי לשלם על רישיון הרכב לקראת הטקסט ולשלוח דואר ספרים, חזרתי הביתה, הכנתי לדניאל שניצלים מוכנים לטיגון, ואז פניתי למיכאל ושאלתיו מה ירצה לאכול. הצעתי לו ירקות מוקפצים ואורז, והוא קפץ על המציאה.
חיש-קל חתכתי גזר, קישוא, כרוב, בצל, שומר לרצועות דקות, הקפצתי בשמן חם בווק, הוספתי להם רוטב סויה, קמצוץ כורכום, קארי, כמון, פפריקה אדומה (אלה ארבעת התבלינים שאני מכניס בכל תבשיל שאני מבשל, למעשה), ואבקת מרק טבעונית שקניתי למיכאל בחנות טבעונית השבוע.
זה יצא נהדר.
"אבא, אתה מבשל נהדר. אתה צריך ללכת למאסטר שף של הצמחונים," אמר לי מיכאל בסיום ארוחתו.
חייכתי אליו.
"למאסטר שף אני לא אלך, אבל אני שמח שנהיית צמחוני, כי זה עורר בי זיכרונות מהצמחונות שלי," השבתי לו, "וגם מאפשר לי להיות יצירתי."
אחר הצהריים היה דחוס. נסענו לרופא הילדים, ממנו לאופטיקאי. שניהם עברו בדיקת ראייה, והזמנו משקפיים חדשים לדניאל. באמצע גם קפצנו לקניון לב העיר לקנות מעט מצרכים וחפיסת קלפים לילדים.
כשהגענו הביתה, זה היה כבר עשר דקות לפני תחילת הסדנה שלי. אמרתי להם, שלא אספיק לאכול.
"אבא, אתה רוצה שאכין לך סלט?" שאל מיכאל.
"כן, אני אודה לך מאד," השבתי לו.
הוצאתי את הירקות מן המקרר, חתכתי לו אותם לרצועות, שלא ייפצע מזה, והלכתי לחדר.
התחלתי את הסדנה.
בעודי יושב מול המסך, נכנס מיכאל אל החדר, והניח על הארץ למרגלותיי קערת זכוכית גדולה עם סלט קצוץ דק דק.
אמרתי לו תודה, ושאבוא לאכול מאוחר יותר ליד שולחן האוכל. וכך עשיתי, עם סיום הסדנה. והסלט הזה היה הסלט הכי טעים שאכלתי בחיי. זאת, לא רק מפני שהיה חתוך דק ומתובל ביד אמן, אלא גם מפני שהוסיף בו אגוזי פקאן, ואת מלוא אהבתו של ילד.
וכשסיימתי עליתי לחדרם, ואמרתי לו שהסלט שלו הוא סלט אליפות.
ובאמת לא הותרתי ממנו זכר.
כול היום אני עסוק ראשי ככולי בהתנגדות. המון קבוצות ווטסאפ, אלפי הודעות, יוזמות, הצעות לבוא לנאום בהפגנות, טורים, שירים וכדומה.
אבל כול זה מתגמד מול ילד אחד בן עשר וחצי, שמכין לאבא שלו סלט.
לילה טוב.
