את בן זוגי הראשון, סער עפרוני, פגשתי בשנת 1984. הוא היה אז בן עשרים ושש, צייר ישראלי שלמד באנגליה, בשלהי גירושיו. סיפור הפגישה מתואר במדויק בספרי "רק אתה." הוא היה יפה תואר, חכם, ועסק ברוחניות עוד לפני שהמילה הזאת תפסה את מקומה כאן. כך, אפוא, קרא את ספריה של המתקשרת של סט, ג'יין רוברטס, באנגלית, ובלילות היינו מתווכחים על אמיתותם. אני, שהייתי אז סטודנט לספרות, חניך 'מדעי הספרות,' ראיתי בספריה בדייה מוצלחת. הוא נפגע מכך עד עמקי נשמתו.
סער היה חולה במחלה נדירה ושמה Hypocalemic Periodiacl Paralysis. התקפי שיתוק תקופתיים, שנגרמים בשל ירידה פתאומית ברמת האשלגן בדם. האשלגן הוא המעביר פקודות חשמליות לעצבים. היפחתותו בדם נבעה מסטרס או מתזונה לקויה. כאשר נתגלתה מחלתו, היו רק 12 בני אדם בכול רחבי תבל כמוהו. לכן היה עליו לשאת על ידו את צמיד המחלות הטרמינליות, שבו כתוב שם מחלתו והמרפא שלה, כדורי קלי פשוטים, כדי שאם יחטוף התקף במקום שאין מכירים אותו בו, יידעו איך לטפל בו.
אבל סער סירב לענוד את הצמיד, מפני שהאמין במחשבה בוראת מציאות, ושאם יחבוש את הצמיד 'יצמיד' את המחלה אליו. מאותה סיבה גם לא הקפיד על נשיאת הכדורים עמו. לכן, פעם אחת לפחות במהלך השנתיים שחיינו בהן יחד, הגיע הביתה בזחילה על ארבעותיו מהמושבה האמריקאית, מעבר לדרך יפו, שיצא לצייר בה, מפני שחטף התקף, ופעם אחרת העיר אותי גופי בלילה ליד מישהו, שכול מה שעוד יכול היה להזיז היה את עפעפיו. פעם אחת בשביל 'כן.' פעמיים בשביל 'לא.'
"סער, יש לך תרופות?"
שני עפעופים.
"אתה חושב שתחזיק מעמד עד שארוץ לבית החולים 'בלפור' ואביא לך כדורים משם?"
עפעוף אחד.
השנה הייתה 1985. לא היה לנו טלפון בבית, לא רכב, ודאי שלא טלפון חכם. תפסתי ארנק, ורצתי יחף כל הדרך מנווה צדק עד לבית החולים בלפור, שהיה אז במרכז תל אביב. התפרצתי אל חדר המיון בזעקות: "אחות! אני זקוק דחוף לשני כדורי קליום! הבן זוג שלי גוסס!"
הוא ניצל.
חיינו יחד שנתיים. פרודתו הייתה חברת הבית וגרה אף היא בשכונה. יום אחד, כשהייתי באוניברסיטה, באה לבקר אותי משוררת מסוימת. לצערי אני לא הייתי בבית והוא כן. כששבתי הביתה הוא הודיע לי ש'העבודה שלו איתי נגמרה.' הבטתי בו המום ושאלתי למה הוא מתכוון. הוא הסביר לי, שהחיים המשותפים שלנו היו 'עבודה', וכעת הוא עובר לחיות איתה, בירושלים.
הורדתי כמה קילוגרמים בבכי בשיחות מטלפונים ציבוריים בחודשים ההם. זה לא עזר. הם עזבו את הארץ ונסעו לאמסטרדם.
השגתי עבודה כמלווה קבוצה של חולי סי.אף לדאווס. בתום עבודתי בדאווס המשכתי ממנה לאמסטרדם. השתכנתי עמם בדירתם, שבה הייתה גם עוד חברה, ציירת ישראלית, טליה.
אחרי שובי ארצה סער נפרד מן המשוררת, ונפגש עם שמאנית, שטיפלה בבני אדם בקערות טיבטיות. דברה שמה. בינתיים, גם המשוררת חזרה ארצה, ועד כמה שזה נשמע מטורף, היינו בקשר. למעשה, אחרי מותו אפילו היינו יחד וכמעט נישאנו. אבל זה כבר עניין אחר.
באותה תקופה הייתי צמחוני ועשיתי מדיטציה ויוגה פעמיים ביום. תוך כדי כך התחלתי לראות דברים. אנרגיה של ציפור שחורה חוצה את ביתי, ואת סער רוכן, בוכה, על מזוודה, מנסה לארוז אותה כדי לשוב ארצה, ולא מסוגל. "קח את כול כוחות אהבתי," לחשתי לו בליבי. "אני מחכה לך."
בפעם אחרת ראיתי אותו בא לבקר את טליה. היא יושבת, מוקפת בפרחים משום מה, מורידה מעל צווארה איזה תליון ומעניקה לו אותו.
הגיע יום שישי. קבעתי עם חברה משותפת, נועה, ללכת יחד למסיבה. כשנכנסתי אליה הביתה ראיתי ציור שמן לא גמור על כן. זה היה ציור של סער. מסתבר שצייר אותה ולא הספיק לסיים את היצירה לפני נסיעתו לאמסטרדם. "מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלך ושל סער," אמרה לי לפתע, והראתה לי הגדלות של תמונות מתקופת החיזור שלנו. הבטתי בהן באהבה ובצער. "הן לא מכאיבות לך?" שאלה נעה. "לא. הן מזכירות לי כמה טוב היה לפני שנהיה רע," השבתי לה.
יצאנו למסיבה.
למחרת, שבת, התחשק לי ללכת לבקר את פרודתו של סער. ניגשתי לביתה בשכונה. היא פתחה לי את הדרך. המשפט הראשון שאמרה היה "אוי, כמה טוב שבאת, מצאתי תמונות מהתקופה הכי יפה שלי ושל סער" – והושיטה לי צרור תמונות מחתונתם.
נשתלתי על סף הדלת.
"משהו לא בסדר," אמרתי לה. "גם את וגם נועה אמרתן לי בדיוק את אותו משפט. אני דואג מאוד. משהו מאוד לא בסדר."
"אוי, אתה עם המיסטיקה שלך," רטנה.
חזרתי הביתה.
לפנות ערב הייתה דפיקה על הדלת. בא לבקר אותי בוריס, צייר, חבר שלנו שגר אז בנווה צדק. חמישה חודשים לפני כן גירשתי אותו מביתי. הוא בא אליו אחרי הפרידה מסער, יחד עם חברה, כדי להראות לה את עבודותיו, שעוד היו תלויות בביתי, וירד עליהן בצורה קטלנית.
בוריס נכנס, התיישב, וסיפר לי סיפור עוועים. שהוא עובד כברמן במלון 'דן פנורמה,' ולפני כמה ימים התיישב אצלו אדם על הבר, וסיפר לו שנתקל במכוניתו בקיר, ראה אור לבן מצד אחד ומצד שני פרצופים אפלים צוחקים, שמשכו אותו אליהם, והתעורר מקץ שבועיים של קומה.
"בוריס," שאלתי אותו, "למה באת הנה אחרי חמישה חודשים של כעס כדי לספר לי את הסיפור הזה?"
"כדי לשעשע אותך," הצטחק.
"זה לא משעשע אותי. זה סיפור על נשמה המפרפרת בין חיים לבין מוות. למה באת לספר לי אותו?"
"אוי, אתה עם המיסטיקה שלך," רטן והסתלק.
הלכתי לישון.
בשעה 03.25 לפנות בוקר התעוררתי. הרגשתי שיש מישהו בבית. מיששתי את המיטה. הכלב שהיה לי אז, שושקה, שגידלתי אותו עם סער, שכב לצידי. אמרתי לעצמי שאני ודאי מדמיין. קמתי לשירותים וחזרתי לישון.
בבוקר קמתי, עם איזה קול פנימי משונה שאמר לי, 'עליך לקנות חלב והרבה נרות היום.' התמרדתי. מה פתאום נרות. המשוררת הירושלמית וחברתה קבעו אצלי פגישה לראיון לגלי צה"ל. והן שותות נס על חלב. אבל הן טהורות. אני לא צריך שום נרות לקראתן.
לא קניתי נרות.
הן הגיעו. הראיון בוצע. ברגע שהחייל מגלי צה"ל עזב את ביתי עם מכשיר ההקלטה שלו צלצל הטלפון.
"אילן?" נשמע קול זר מבעד לשפופרת.
"כן."
"מדבר רב מדרום צרפת. אנחנו לא מכירים. אני זקוק דחוף לטלפון של ההורים של סער עפרוני."
"מה קרה?" שאלתי.
"סער מת."
"מה קרה!?"
"הוא חטף קריזה בגוף."
נתתי לו את המספר של הוריו של סער, פרצתי בזעקות שבר והתחלתי מטיח את ראשי בקיר. למזלי שתי המשוררות היו איתי. מרים איתן היתה אחת מהן. היא רצה למכוניתה, הביאה משם בקבוק אלכוהול, והכריחה אותי ללגום ממנו.
המשוררת האחרת, זו שבעצם הפרידה בינינו, אמרה שזה לא ייתכן. שזה לא יכול להיות, והתחילה לעשות טלפונים לאמסטרדם.
"אין לך מה להתקשר," בכיתי בפניה, "הכול אמת. קיבלתי את כול הסימנים."
אבא של סער נסע לאמסטרדם להביא את גופתו. בהלוויה, פגשתי את טליה, החברה הישראלית מאמסטרדם. סיפרתי לה מה ראיתי בעיני רוחי במדיטציה. היא נעמדה מולי נדהמת.
"אילן. כך בדיוק זה היה," אמרה. "פשוט עשית אסטרל פרוג'קשן (מסע אסטרלי מחוץ לגוף במהלך מדיטציה). סער באמת בא לבקש ממני ברכה, לפני שנסע לטקס החניכה לשמאניזם בצרפת. הייתי אז אחרי הלידה של בכורי, ישבתי על כורסה מוקפת בפרחים על סיפון בית אוניה באחת מתעלות העיר. הוא קיבל ממני את הקמיע, אבל הוריד אותו אחרי כן מצווארו."
כך החל השבר הגדול של חיי. הייתי אז בן עשרים ושש, סטודנט מצטיין לתואר שני ישיר באונ' תל אביב, מרצה לשירה בסמינר הקיבוצים, סגן עורך הספרות של "על המשמר." מהסמינר התפטרתי. הדברים היחידים שיכולתי לעשות היו לכתוב את עבודת המ"א שלי ולהמשיך לעבוד בעיתון.
ואז פגשתי את עדנה שבתאי, שהציעה לי לכתוב מדי יום כול מה שאני מרגיש, חולם וחושב על סער. ואז היא אמרה לי שיש לי ספר אוטוביוגרפי ביד. ואז נסעתי למעלות כדי לעבוד עליו. ואז נסעתי ממעלות לקבר האר"י בצפת. ושבוע אחרי שביקשתי שם כוח לכתוב חלמתי על רפי רוזן, והתקשרתי אליו, והוא הדריך אותי לתת לישות שבאה לעזור לי לכתוב דרכי.
וכך יצא, שהספר "שדלץ", שאמור היה להיות ספר הפרוזה השני שלי, ראה אור ראשון, עוד לפני הספר האוטוביוגרפי "רק אתה." ובמהלך העבודה על שניהם יחד, גם הבנתי, שהם מוכרחים להיות מחוברים. שהמשפט הסוגר את האחד צריך לפתוח את משנהו, כדי שאיש מבין קוראיי וחוקריי לא יידע, כמוני אני, מי ברא את מי – הצפרדע היהודי (גיבור 'שדלץ'), חציו צפרדע וחציו יהודי גלותי, את איזי גרין, בן דמותי, סופר הומו צעיר, או איזי גרין את הצפרדע היהודי.
סיפור האהבה והמכאוב הזה שינה אותי כליל. מאדם שחונך לחשוב בצורה רציונלית וקידש את החשיבה הרציונלית, הפכתי למתקשר, לקורא בטארוט, למדבר עם מתים. כך, אפוא, הפך סער למורה הרוחני שלי לא רק בחייו, אלא הרבה שנים אחרי מותו.
למעשה, הוא מלווה אותי עד עצם היום הזה. היום בעוצמה קצת פחותה מבעבר. אבל הוא עוד ישנו כאן מדי פעם, מתזכר מתי מועד האזכרה שלו ועוד כול מיני דברים.
אני מעולם לא השלמתי עם מותו. גם כיום, שלושים ושלוש שנים מאז מת, אני עדיין מדמיין לעתים, שאפגוש אותו ברחוב. ואז אתנפל עליו באהבה ובזעם, איך העז להיעלם כך מחיי, להפסיד את כול התבגרותנו יחד, ואת הולדת בניי.
ואז אני מבין שהוא לא יחזור. שהוא לגמרי מת. שלי נותרו רק כול השיעורים שלמדתי ממנו בחייו ואחרי מותו, מעט מעבודותיו ומכתביו, כמה תצלומים שלו.
עכשיו אתם גם יכולים להבין מדוע, שלוש שנים אחרי מותו, בגיל עשרים ושמונה בלבד, לא יכולתי לשאת את המחשבה שהתאהבתי במארק, בחור בן 22, נשא איידס, בתקופה שבה זה היווה עדיין גזר דין מוות.
*
מאז ראו אור שני הספרים האלה איש מבין המבקרים לא עמד על הקשר ביניהם, גם לא על העובדה ש"רק אתה" הוא רומן מפתח. את כל שאר החזיונות שפקדו אותי אז והתבררו כנכונים תוכלו לקרוא בשני הספרים האלה. וכעת, אחרי שסיפרתי את הסיפור כולו, בכמה פוסטים, תוכלו לרכשם יחד, במחיר של 120 ש"ח בלבד, כולל דמי המשלוח, כאן.
https://www.paypal.me/ilansheinfeld
אתם/ן מוזמנים/ות כמובן גם לשתף את הפוסט הזה.
תודה,
אילן שיינפלד.
נ.ב1
כתבתי את זה אחר הצהריים, מול הילדים, ששיחקו בבריכה בחצר עם שתי חברות. פתאום נתקפתי בכאבים בחזה. קלטתי שאין זה מקרה שאני כותב עליו דווקא כעת. שהרי מת בקיץ. בדקתי. הוא מת ב-ל' בסיוון. היום י"ח באייר. בדיוק שלושים יום לפני מותו. בקבלה אומרים, ששלושים יום לפני מותו של אדם ניטל צילו מעליו. אני מפרש זאת כהילתו. מדי שנה היא באה להזכיר לי את מועד האזכרה. כך גם עכשיו.
נב2. אילן לוי יקירי, מהוצאת "פראג," עכשיו אתה יודע מדוע קראתי ועודני קורא כמעט כול ספר הרואה אור בבית ההוצאה שלך. את כל החינוך הרוחני שלי קיבלתי מן הספרים שהוצאת לאור במהלך השנים. זה סוד הקשר החברי בינינו, מבלי שאפילו ידעת עד כה.
נב3. לא מזמן סיפרתי במדור הרכילות של ליאורה, ב'מעריב,' כי יש לי חשבון רב שנים עם גל אוחובסקי. אינני חושב שהוא עצמו מבין על מה. כשרק ייסדתי את כתב העת "שופרא," בגיל 24, כבר גרתי בבית יחד עם סער. גל היה אז עתונאי צעיר. הוא ראיין אותי על כתב העת, ופגש גם את סער, שהתרשם ממנו מאד. כותרת הכתבה הייתה "אילן שיינפלד – חזון או אגו טריפ."
כשסער מת הוצאתי הודעה לעיתונות על כך. גל יצר קשר עם השמאנית והגורו שלה, שעמן יצא סער לטקס החניכה בדרום צרפת, ראיין אותן בלבד, ופירסם כתבה גדולה על כך בעיתון העיר. בתוך הכתבה ציטט מדבריהן, לפיהן "היו אנשים בישראל שלכדו את נשמתו." האשמה ישירה במותו.
אני חטפתי את זה כמו מכת סכין בבטן.
האמת היא, שסער חטף התקף שיתוק חמור על פסגת ההר בצרפת. מכיוון שרב עם הגורו, מרגיט, היא אמרה לדברה, שהיא מרשה לה לקיים רק שיחת טלפון אחת לכפר למטה, כדי להזעיק עזרה. אם תצליח, טוב. אם לא, סימן הוא שעליו להתמודד עם האתגר שבחר בו, לבדו.
איש לא ענה לצלצול הטלפון לכפר.
סער צייר עיגול על העפר, נשכב בתוכו כמו חוני המעגל, כדי שזה ייתן לו כוח. דברה התיישבה לידו, חפנה את ראשו בחיקה, ונרדמה, כדי לתת לו כוח דרך השינה.
הוא גסס מהתקף השיתוק, שכמו תמיד התחיל בקצוות הגוף, עד שהזדחל למערכת הנשימה והלב שלו.
הוא מת בשעה 03.25 לפנות בוקר. אותה שעה בה הופיע בביתי.
אם היה מישהו אשם במותו, מלבדו, הרי זו הגורו הזאת וחברתו הפיליפינית. אבל הן זרקו את האשם לכיוון ישראל, וגל ציטט אותן מבלי לבקש אפילו תגובה.
ועל כך לא סלחתי. וגם לא אסלח.
נב4
התחלתי את סדרת הפוסטים הזאת מתוך כוונה להציג מדי שבוע ספר חדש משלי לקראת שבוע הספר, במכירה ישירה. מן הסופר אל הקורא. אני עושה זאת מתוך אמונה גדולה. ואכתוב על כך פוסט נפרד/מאמר בעיתון. הדבר אינו נובע מן הקושי בגבייה שהיה לי החודש. תודה לאל, זה עבר. המעשה הזה חשוב בעיניי, בתקופה שבה סופרים כמעט ואינם מרוויחים מפרי יצירתם. ואגב כך, זה הביא אותי, כאילו מאליו, גם לספר את הסיפורים מאחורי הספרים, שמעולם לא חשפתי אותם בעוצמה כזו, אלא בפני תלמידיי בלבד.
אז תודה על הקשב, ותודה לכול מי שכבר רכשו את הספרים.
