רוני סומק, אש, הוצאת כנרת, זמורה, דביר 2024. 64 עמ', 88 ₪.
ספר שיריו החדש של רוני סומק, ה-16 במספר, מבשר שינוי בפואטיקה שלו, שכל-כולו פרי המציאות המרה. זהו ספר שירי אהבה ומלחמה שכדאי לקראו עם עיפרון ביד. רק קריאה מוקפדת מגלה כי מתחת למעטה המטפורי המזוהה עם רוני, המַתיך עולמות שונים במערבולת מטפורית, ישנם תחכום ושינוי: נסיקה מן היומיומי אל הנשגב, מן הריאלי אל המטפורי וירידה מהם חזרה אל הממשות, שלעתים היא מכה בבטן.
השיר "צבאים בצ'אפל היל" חושף מנגנון זה: "צְבָאִים מִסְתּוֹבְבִים כָּאן בְּחַצְרוֹת בָּתִּים/לְהוֹכִיחַ, שֶׁהֵם לֹא רַק צִיּוּרִים/מִסִּפְרֵי יְלָדִים./כַּמָּה יָפֶה שֶׁמִּכְחוֹלֵי הַפַּסְטֵל שֶׁבְּעֵינַי/יְכוֹלִים לִצְבֹּעַ אוֹתָם/בְּכָל צֶבַע שֶׁאֶבְחַר." בחלקו הראשון הצבאים נאבקים להוכיח את ממשותם למתבונן. בחלקו השני הדובר משעבד אותם לעולמו הפנימי. זהו ציר מרכזי בפואטיקה של רוני: שעבוד בני אדם, בעלי חיים, מקומות ומערכות יחסים לסובייקט, הוא עצמו, המַתיך אותם לעולם מטפורי צבעוני, עשיר ופתוח גבולות.
גם השיר "ג'ינסים" נוגע בעמדתו מול המציאות: "רָצִיתִי לְהַגִּיד שֶׁהַגִּ'ינְסִים הַנִּמְכָּרִים/בִּמְדִינוֹת הַדָּרוֹם נִתְפְּרוּ מִשְּׁאֵרִיּוֹת בְּרֵזֵנְט/מֵאֹהֶל הַדּוֹד תֹּם./אֲבָל מוֹכֶרֶת שֶׁלֹּא דִּיְּקָה/בִּמְרִיחַת לִיפְּסְטִיק מֵעַל/שְׁחֹר סַנְטֵרָהּ/הִתְעַקְּשָׁה לוֹמַר שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ אֹהֶל,/ אֶלָּא בִּקְתָּה.// אָז מָה יִהְיֶה/ הֲלָכָה הַמֵּטָפוֹרָה?" הוא שואל. מקודם הצבאים נאבקו להוכיח שאינם ציורים מספרי ילדים. כאן הדובר שואל ברזנט מיצירה ספרותית כחלק מעיבודו את הממשות. אבל אז הוא נתקל במוכרת שמתעקשת לתקן אותו עובדתית. הוא נותר עם המטפורה שיצר תלויה באוויר ותוהה על אפשרות קיומה אחרי שבסיסה נשמט בתיקון עובדתי.
הסִחרור המטפורי ופשרוֹ
יסוד שירתו של רוני הוא הסובייקט המשעבד-כול ביחסיו עם הממשות. אך זה רק כלי ראשון להבנתם. שירתו מצויה בתנועה מתמדת אל גובהי הדמיון המטפורי ומהם ירידה אל הממשות, לצורך עליה מטפורית מתונה יותר. כך בשיר 'סונטה מסתיו ניו יורקי', בו מתקיימים שני סוגי תנועה – מן הממשות אל שיר של איב מונטאן, מגַבהות הדמיון אל המציאות וממנה שוב אל המטפורי: "צִפּוֹרֵי הַסְּתָו מִנְּיוּ יוֹרְק מְקַנְּאוֹת/בְּאַחְיוֹתֵיהֶן הַפָּרִיזָאִיּוֹת הַמְּנַקְּרוֹת/שְׁפִּיץ שֶׁל קְרוּאָסוֹן//לִצְלִילֵי הַקִּיטְשׁ הַמֻּחְלָט/בַּשִּׁיר שַׁלֶּכֶת/שֶׁל אִיב מוֹנְטָאן.// בֵּינְתַיִם דִּמְיוֹנָן מַסְנִיף/שׁוּרוֹת קוֹקָאִין שֶׁצִּיְּרוּ/בְּנֵי אָדָם עַל כְּבִישׁ// כְּדֵי לַעֲבֹר מֵחֲנוּת הַשּׁוֹלֶפֶת/אֶקְדָּחִים וַאָבָק שְׂרֵפָה/לַחֲנוּת הַמּוֹכֶרֶת שְׂרִיטוֹת//שֶׁהִרְוִיחוּ בְּכָבוֹד/תַּקְלִיטֵי יַד שְׁנִיָּה."
שורות הקוקאין שמסניפות הציפורים בדמיונן הן פסי מעבר החצייה בין חנויות לממכר נשק ולתקליטים. המשורר מתבונן בציפורים במנהטן, חושב על אחיותיהן בפאריס, ואז מייחס לדמיונן את דמיונו, המדמֶה מעבר חצייה לשורות קוקאין. החנות השולפת אקדחים מואנשת, והחנות המוכרת שריטות היא מטפורה הבנויה על מֶטונימיה, פרט מציאות המציג את גיל תקליטי הוויניל והנוסטלגיה אליהם.
עוצמתו של הספציפי
זהו ספר שירי אהבה ומלחמה, אבל יש בו גם שירים על הציונות כפי שהשתקפה בחייו של רוני: העלייה ארצה, האווירה בארץ אחרי השואה, פרשיות הגבורה ועוד. בעבורי, השירים החזקים בו הם בפרק על ה-7.10, לא רק בשל נושאם אלא גם בשל דרכם. הנה השיר "שלוש מיטות": "אִם לַבַּרְבִּי שֶׁנִּשְׁמְטָה/בֵּין הַכָּרִית לַשְּׂמִיכָה/הָיָה קוֹל, הִיא בֶּטַח הָיְתָה שָׁרָה/אֶת 'בְּלוּז הַמִּטָּה הָרֵיקָה.'/הַדֻּבִּי הַנִּשְׁעָן עַל סוֹרְגַי הָעֵץ בְּזוֹ הַסְּמוּכָה/מְחַכֶּה שֶׁמִּישֶׁהִי תַּחְזֹר לְסַפֵּר/עַל אֲבִי אֲבוֹתָיו, הַדֹּב פּוּ./ בַּשְּׁלִישִׁית זְרוּקָה עַל הַמִּזְרָן/חֻלְצַת קְבוּצַת כַּדּוּרֶגֶל/אֲדֻמָּה מְאֹד.// וּבֵינְתַיִם הָעֵט בּוֹ אֲנִי מְרַהֵט/חַדְרֵי שֵׁנָה שֶׁל יְלָדִים חֲטוּפִים,/שׂוֹרֵט אֶת הַנְּיָר/עָלָיו הַשִּׁיר הַזֶּה נִכְתָּב."
רוני כתב את השיר בעקבות מיצג המיטות הריקות שהקימו ורד חורין וערן וובר בכיכר ספרא בירושלים. הוא חזק משום שמצד אחד הוא כתוב בשפה השירית של רוני, שתמיד שם לב להֵדי הבלוז, הספרות והכדורגל בעולמו. אבל כאן זוועת המציאות מחייבת אותו לא לנסוק, להישאר צמוד לנייר, לשמוע את חריקת העט עליו בכותבו. ההיצמדות הזאת לממשות, מתוך הסובייקט, טלטלה אותי, דווקא משום שבאה אחרי המסעות המטפוריים שתיארתי מקודם בספרו. כך גם בשיר "במחסן תרומות הבגדים למען הניצולים, אקספו תל אביב": "אֲנִי מְמַיֵּן חָזִיוֹת וְלוֹמֵד אֶת הַהֶבְדֵּל/בֵּין זוֹ הַמְּרֻפֶּדֶת בְּתַחֲרָה/לְבֵין אַחַת מִכֻּתְנָה עִם בַּרְזִלִּים וְרִפּוּד רַךְ./מִלְחָמָה הִיא זְמַן בּוּשָׁה/וַאֲנִי לֹא צַ'ארְלְס בּוּקוֹבְסְקִי, שֶׁבֶּטַח הָיָה/מְנַסֶּה לְזַהוֹת מִמִּי הוּרְדוּ וְעַל מִי/יֻלְבְּשׁוּ./אֲנִי רַק דּוֹחֵס עֲרֵמָה לְקַרְטוֹן מְשֻׁמָּשׁ/שֶׁל חֲטִיפֵי שׁוֹקוֹלָד//וְעוֹבֵר לָעֲרֵמָה הַבָּאָה." כמו בשיר הקודם, רוני נזכר אגב מיון חזיות בסופר האמריקני בוקובסקי, שהוא חלק מעולמו התרבותי העשיר. אבל הוא אינו מתיר לעצמו לנסוק אל מרחבי המטפורה, ו'מוריד' את עצמו לעסוק במה שבא להתנדב בו – מיון חזיות למען ניצולות הפוגרום.
הענווה הזאת מכילה הרבה רוך ופיכחון. ב"עוגייה בימי מלחמה" הוא מעיד בעצמו: "בִּימֵי מִלְחָמָה אֲנִי מְקַנֵּא/בִּמְחַבֵּר הַפְּתָקִים/הַמֻּחְבָּאִים בְּעוּגִיּוֹת מַזָּל./כֹּל מִלָּה שֶׁיִּכְתֹּב תִּהְיֶה/מְשׁוּלָה לְגַרְזֶן הַכּוֹרֵת עֵץ/מִיַּעֲרוֹת הַשֵּׁנָה הַטְּרוּפָה." הטבח ב-7.10 והמלחמה שפרצה בעקבותיו חוללו בשירתו של רוני שינוי. הוא אינו נסחף עוד אחר כוחו הסובייקטיבי על הממשות, במסעות המטפוריים היפים בראשית ספרו, ואינו עוטף את המציאות במטפורות עתירות דמיון, אלא יורד מן המטפורי אל הריאלי, ומתבונן בכאב כפשוטו.
