הצעה צנועה לשר הפנים

מצאתי לנכון להסב את תשומת ליבו של אדוני למאמר חשוב, ושמו "הצעה צנועה," שכתב הסופר, המשורר ואיש הדת האנגליקני מאירלנד, ג'ונתן סוויפט, במאה ה – 17, בדבר "הדרך למנוע מילדיהם של עניי אירלנד מלהיות משא על הוריהם וארצם והפיכתם לרווחיים בעבור הציבור." במאמרו הוא מציע לגדל את ילדי העניים ולמוכרם, כיוון ש"ילד אחד יספק שתי מנות לבילוי של חברים, וכאשר המשפחה תסעד לבדה, רבע קדמי או אחורי [של ילד] יהווה מנה ראויה. ואם יתובל במעט פלפל או מלח יהיה טעים במיוחד אחרי ארבעה ימי הרתחה."

כיוון שאנו שומרי כשרות, ואיננו אוכלים טרפה, נבצר ממנו לגדל את ילדיהם של מהגרי העבודה למטרות תזונה. ארבע מאות ילדים מתחת לחמש שנים בשרם כחוש ממילא מכדי לייסד עליו הזנה. אך ניתן להשתמש בהם בדרכים נוספות לרווחת ישראל.

אקדים ואומר, כי אין חולק על כך, שהורי אותם ילדים, מהגרי עבודה, הפרו את ההסכם בינם לבין מדינת ישראל. לפי ההיגיון הבריא היו צריכים ליתן את חלבם ודמם בשירות ישראל, באותם ענפי תעסוקה שאין זה ראוי לישראלים ליטול בהם חלק, כמו סעד לקשישים מוכי אלצהיימר ואמנזיה, או זקנים בודדים מלחיתי ריר; חולים כרוניים, המהווים מעמסה על החברה היצרנית; ענפי הבניין, האשפה ושאר מקצועות, שאין זה יאה לאדם יהודי ללכלך בהם את ידיו. אמנם, כך עשו. אבל העזו גם להתאהב, להזדווג ולהתרבות, ולנצל את תשתיות החינוך, החברה והסעד שלנו כדי לגדל את ילדיהם. לפיכך, מן הראוי שניטול מהם את ילדיהם ונעשה בהם שימוש מושכל.

גם אין טעם בלכידתם ושליחתם על חשבון משלם המיסים חזרה לארצותיהם. הדבר יוסיף נטל על תקציב המדינה, ובארצות מוצאם יפלו חזרה לדלות ולעוני, או למלחמות אחים, ייקטלו, ובזה יהיה בזבוז כוח אדם. עם גירושם גם יזדקק המשק לידיים עובדות, ולפיכך ייאלץ לייבא מהגרי עבודה חדשים. והם, בתורם, יתאהבו ויתרבו ויעמידו שוב את ישראל בפני שוקת שבורה.

לפיכך ברצוני להציע לאדוני הצעה צנועה. כידוע, ישנם בישראל חולים רבים המחכים בכיליון עיניים להשתלת איברים. כליה, לב או ריאה, קרניות עיניים. כבר נודעו מקרים שבהם שכנעו סרסורים בני בלייעל  ישראלים ויהודים טובים לנסוע עימם למדינות רחוקות וליתן להם לקצור באיבריהם, בעבור תגמול נאה, והותירום לגווע שם.

הצעתי הצנועה לך, אדוני שר הפנים, היא, שעם לכידתם של מהגרי העבודה וילדיהם המועמדים לגירוש, לא יישלחו לארצות מוצאם. אם באו הנה מרצונם החופשי, ליתן מעצמם למדינת ישראל, ראוי לאפשר להם לתמיד בכוונתם. יועברו נא לחוות גידול מיוחדת, בנגב. האבות יעבדו בשדה, יפריחו את שממת הנגב וירביעו את נשותיהם. והן תינקנה את עולליהן ותגדלנה אותם לתפארת.

אזי, כל אימת שיזדקק יהודי טוב לאיזה איבר, ימיינו רשויות הבריאות את מצאי הילדים, לפי מצב בריאותם, סוג דמם ומידת התאמתם למושתל, יבחרו מביניהם את המתאימים ויקצרו את איבריהם. כי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו, ותהא להם ידיעה זו לנחמתם.