לפני שלוש שנים נהיה לי שחור בעיניים. עשיתי בדיקת קולונוסקופיה תקופתית, בגלל ההיסטוריה המשפחתית. אימי ואחיה, אביה ואחיו, כולם נפטרו מסרטן המעי הגס. באותה הזדמנות עשתה לי רופאת הגסטרו שלי גם גסטרוסקופיה. הקולונוסקופיה יצאה בסדר. אבל בבדיקת הגסטרו גילתה שיש לי התחלה של תסמונת בארט.
תסמונת בארט היא מחלה בוושט. היא נובעת מרמת חומציות גבוהה במעי. כדי להגן על עצמם, הופכים תאי ושט לתאי מעי. זה, כשלעצמו, לא מסוכן. אבל 5% ממי שיש להם תסמונת בארט חוטפים סרטן הוושט. וזה סרטן קטלני.
כתוצאה מן הגילוי המחריד הזה הוטלו עלי מגבלות חמורות: בלי מטוגן, בלי חריף, בלי פרי הדר, עגבניות, בצל, חצילים, בלי אלכוהול, בלי קפה, בלי סיגריות. לישון עם ראש מוגבה, לישון רק זמן רב אחרי האכילה, לא ללכת עם חגורת מכנסיים הדוקה מדי, ולהפחית משקל.
זה הכניס אותי לשנה של ניסיונות להפסיק לעשן. עשיתי כל מה שיכולתי. פעמיים מכון אברהמסון, לקחתי גם את שני סוגי הכדורים האמורים לסייע להפסקת עישון – שעשו לי רע ומר ממש, נפשית, אבל את העישון לא הפסיקו – עשיתי סדנה להפסקת עישון ב"מכבי," ועוד. זה לא עבד.
כמעט וחדלתי לשתות אז קפה. שתיתי תחליף קפה. עד שהבנתי, שבלי קפה וסיגריות אני לא בן אדם. אני מאבד לגמרי קשב וריכוז.
אפילו מדריכי הסדנה להפסקת עישון ב"מכבי" העלו את ההשערה, שיש לי הפרעת קשב וריכוז לא מאובחנת, ורשמו לי "ריטלין." פעמיים קניתי אותו. פעמיים לא לקחתי אותו. פחדתי מן התוצאות.
חזרתי לשתות קפה ולעשן.
אבל על שאר הדברים הקפדתי.
טוב, נו, חוץ מעניין החריף. כי בלי חריף בכלל אני לא יכול לאכול. אני חייב למרוח קצת סחוג על לחם בגבינה, ולאכול מדי פעם טבעות פלפל ירוק חריף יחד עם טונה.
אבל בצל חי לא אכלתי שנים. במקומו אני שם בסלט הירקות היומי שלי רוקט.
ועגבניות, כמעט ולא. וגם פרי הדר כמעט ולא. ומטוגן, רק בחגיגות מיוחדות (כמו הערב, תיכף תבינו למה).
אבל מעבר לכל, הגילוי של תסמונת הבארט הכניס לי חרדה עמוקה, שאני מצוי בסוף חיי.
ואם היה משהו, שבגללו החלטתי להפוך לאב, למרות גילי, למרות היותי יחיד, הרי זה היה זה – שבגיל 45 כבר עברתי צינתור, ובגיל 50 גילו אצלי משהו בוושט, שעלול להתפתח לדבר רע.
שלוש השנים האחרונות עמדו בצל הדבר הזה. פחד המוות הוא שהניע אותי להביא את ילדיי לעולם, בסיכום מראש עם בני משפחתי, שאם חלילה יקרה לי משהו, הם יגדלו אותם. פחד המוות הזה גם הניע אותי לסיים את הרומאן האחרון שלי, "כשהמתים חזרו," שמא לא אספיק לסיימו.
אבל הפחד הזה גם שיתק אותי באזורי פעילות אחרים שלי. בעיקר בכל הנוגע לפעילות מול העולם.
היום עברתי קולונוסקופיה וגסטרוסקופיה שוב.
ההכנות התחילו אתמול, ואבא שלי הטוב הגיע הנה אתמול בצהריים והיה איתי ועם הילדים עד היום בצהריים, כדי לסייע לי לעבור את היממה הזאת בשלום.
כשהגעתי ל"איכילוב" התברר, שמשום מה כתבו לי רק קולונוסקופיה, בלי גסטרוסקופיה.
אמרתי לפקידת הקבלה, שמבחינתי הגסטרוסקופיה הרבה יותר חשובה, כי יש לי תסמונת בארט.
היא סגרה עם הרופא שאעבור גם את הבדיקה הזאת.
נכנסנתי לחדר הבדיקות, הולבשתי בחלוק המשפיל הזה, שמכסה רק את חלקו הקדמי של הגוף, הכניסו לי ברז לווריד ואז נתנו לי חומר מרדים.
אני לא זוכר כלום ממהלך הבדיקה.
התעוררתי אחרי שעתיים וחצי מול פניו המחייכים של הפרופסור, שבישר לי, שהמעי שלי בסדר גמור, והוושט נקייה לחלוטין. אין שום סימן לתסמונת בארט.
נדהמתי.
גם אבא שלי קפץ מאושר.
זו ההקלה הכי גדולה שחוויתי בשנים האחרונות.
הודיתי אלף פעמים לאלוהים ולעצמי, על זה שהבראתי מזה. וכששאלה אותי הערב חברתי מרסלה, האם זה בזכות הכדור נוגד החומצה, שאני לוקח כבר שלוש שנים, חצי שעה לפני ארוחת הבוקר וחצי שעה לפני ארוחת הערב, אמרתי לה – "זה בזכות הכדור, ובזכות המדיטציות שעשיתי ובעיקר בזכות הילדים."
והיא שמחה בצד השני של קו הטלפון.
אבא שלי ידע שהכול יהיה בסדר, כבר הבוקר, מוקדם.
לפני שיצאנו לבית החולים קראתי לו לשידת ההחתלה וההלבשה של הילדים. הראיתי לו, שבמגירה העליונה יש מכנסיים וחולצות, באמצעית אוברולים ובתחתונה פיג'מות, ובמגירות הצדדיות – תרופות, סינרים, ושתי מגירות מצעים, בהתאמה.
"אני לא רוצה לדעת את זה," הוא אמר לי.
"אני יודע שאתה מבין למה אני מראה לך את זה," אמרתי לו, "אבל לכל מקרה, שתדע איפה כל דבר נמצא."
"הכול יהיה בסדר. אין לך ברירה אחרת. אתה חייב להיות בריא למען הילדים," הוא חייך, ושב לקרוא עיתון.
אני הנהנתי בהסכמה, אבל ליתר בטחון, נכנסתי לחדר שלי, מיינתי את ערימות הבגדים של העונות הבאות לילדים, והכנתי מדף בגדים לקיץ הקרוב. מכנסיים, אוברולים, חולצות, סנדלים, ואפילו בגדי ים.
שיהיה.
שיהיה מוכן.
שאם חס וחלילה יקרה לי משהו, לפחות יהיו מסודרים לעונה הבאה.
אז עכשיו אני יכול ללכת לישון רגוע. שום דבר לא יקרה לי, בע"ה.
ובכל זאת, השבוע אמיין להם גם את הבגדים לחורף הבא.
לילה טוב.
אוהבת ושמחה שאתה בריא. שולמית אפפל
תודה לאל ( אני לא דתי, סתם צורת התבטאות).