"אילנה, את יכולה להיכנס אלינו בין שמונה לעשר ככה?" התדפקתי הערב על דלתה של אילנה, "אני פשוט מתחרפן."
למזלי היא הסכימה.
לא יכולתי להישאר בבית עוד רגע אחד.
בבוקר קמתי עם מיכאל בוכה. הוא בכה המון. בלי סיבה ניכרת לעין. חיבקתי אותו והוא בכה. הורדתי אותו מידיי והוא בכה. האכלתי אותו והוא בכה. הוא בכה בכל מצב.
כשכבר שמתי אותם בעגלה, בדרך למעון, דניאל משך לו בשיער. ואז כמובן שבכה.
נתתי לדניאל מכה על היד, כדי שיפסיק כבר להציק לאחיו – הוא גם נושך אותו ועושה לו 'שעונים' של שיניים על היד – ואז דניאל התחיל לבכות, מעלבון.
בקיצור, הכנסתי אותם לאוטו ונסעתי למעון.
בדרך הם דווקא היו שקטים ומתוקים. כמובן. נוסעים. יש תנועה.
"לפעמים אני ממש מודה לאלוהים שיש מעון," אמרתי להאנה, הגננת הוותיקה, כשנכנסתי לכיתתם.
נתתי לה את הילדים ונמלטתי אל מחוץ לגדרות המעון. עמדתי עוד רגע בחוץ, כדי להשיב לעצמי את הנשימה ואת השפיות, נסעתי הביתה, והלכתי לכושר לאותו צורך ממש. לשעה של אימון מרגיע, מאשש, מחזיר חיים.
אחרי כן הייתה לי בבית סדנת כתיבה, סדנת הוותיקות של ימי רביעי, וממש הודיתי להן על היותן נוכחות בחיי.
"אתן מחזירות לי את השפיות," אמרתי להן, "וגם מספקות לי נקודות מבט מרתקות על העולם."
והיו כמה תובנות כאלה הבוקר. סביב יחסי ילדים והורים מזדקנים, המרגישים שילדיהם חומסים אותם, סביב זוגיות, החיים ביחד ולחוד במשך שנים ארוכות, ועוד דברים.
אחרי מנוחת צהריים מקוטעת, כי אני לא ממש מצליח לישון בצהריים, כשאני יודע ששעה ומחצה אחרי כן עלי להתעורר בזמן כדי להביא את הילדים מן המעון הביתה, נסעתי למעון.
כתמיד, דניאל רץ אלי – ומיכאל רץ ממני. זה כבר ממש הפך לסוג של עלבון.
אני מקווה שהגננות לא חושבות, שאני מקפח אותו או משהו כזה, ועל כן הוא כל כך ממאן לשוב הביתה.
חזרנו הביתה, נתתי להם בקבוק ואז לקחתי אותם להפתעה היומית – הלכנו ברגל למזרקת התינוקות הנפלאה שהקימה עיריית תל אביב יפו על הטיילת, בפאתי גן צ'רלס קלור, ממש מול בית התעשיינים. מין כיכר שקועה באספלט, ממנה נובעים סילוני מים רבים, לא חזקים ולא גבוהים מדי. תענוג לתינוקות ביום חם.
כשהגענו לשם, ישבה שם כבר אם צעירה אחת עם בנה בן השלוש, עירום כביום היוולדו.
ראיתי ועשיתי כמוה. הוצאתי את מיכאל ואת דניאל מן העגלה, הפשטתי אותם לחלוטין, התפשטתי גם אני (עד התחתונים כמובן), ונכנסתי איתם למים.
בתחילה ייבבו. הרעיון, להיות עירומים באמצע היום, באמצע העיר, ועוד מתחת למים, נראה להם מוזר.
אך חיש קל, משגילו את האפשרות לשחק עם סילוני המים, לחסום את נביעתם ולהשפריץ איתם, צהלו.
הם נעמדו והלכו בתוך המים, ישבו ושיחקו בהם, ועד השלב שבו מיכאל, עירום כביום היוולדו, החליט לברוח לי מאיזור המזרקות לכיוון הכביש, היה לנו כיף גדול.
הייתי צריך להיאבק בהם כדי לנגבם, להלבישם ולהשיבם בעגלה הביתה.
מה שטוב במשחקי המים הללו הוא, שחסכו לי אמבטיות.
חיממתי להם קבב ותפוחי אדמה בתנור, הוספתי תגבורת בקבוק למיכאל, שתמיד מעדיף להאכיל את לונה במטעמיי במקום לאכלם בעצמו, והכנסתי אותם למיטות בשעה הרגילה, בשבע בערב.
כתמיד, ישבתי על הפוף למולם, עם תקליטור שירי הילדים ברקע, מלווה אותו בקולי, ואחרי כן בלעדיו, שר להם שירים בקולי הערב, האבהי.
קדחת.
דניאל נעמד במיטתו והתחיל לבכות.
הוא בכה את ליבו ממש. מלווה את בכיו בקולות טרוניה ונשיפה, הזעה והנפת ידיים, הטחת יד בראשו וכו' וכו'.
בכל פעם שהרמתי אותו לידיי נרגע, אך ברגע שהשבתי אותו למיטתו שב ובכה.
רק ברבע לשמונה נרגע מן הבכי ונרדם כמו אחיו.
בשמונה ושתי דקות דפקתי לאילנה על הדלת וביקשתי ממנה שתצא, כדי שאוכל לברוח מכאן.
התקלחתי, עליתי על האוטו ונסעתי לשבוע הספר בכיכר רבין. לראות אנשים, להגיד שלום, להוריד ממני לשעה-שעתיים את תחושת הדריכות והמתח לשלומם של ילדיי.
זהו. אני כבר מזמן בבית.
היה נחמד, לפגוש את אנשי ההוצאה בכיכר.
אבל אני כבר ממש נופל מהרגליים.
לפחות איווררתי קצת את הראש מיום רצוף בכייה.
אילן, אתה בחברה טובה. מצב מוכר. יש ימים כאלה. ואתה אבא נפלא 🙂