מותו של שמעון פרס הכה גם אותי בעצב, כמו רבים אחרים. עם בוקר, השכמתי היום כבר בארבע וחצי בבוקר, קראתי את דברי התנחומים ששלחו מנהיגי תבל לעם ישראל ולמשפחתו, ודמעות בגרוני. בעבורי, כמו בעבור אחרים, היה שמעון פרס ערובה יחידה לחזון השלום, לאמונה כי ניתן לחיות כאן בשלום ובביטחון, והנה הלך. ואנא אנו באים.
הרבה מחשבות התרוצצו בי הבוקר. להיכנס מיד לפוליטיקה, כדי להרוויח לפחות עשור או שניים של פעילות למען הארץ, מול האיש היקר הזה, שתרם לה שבעה עשורים; להיספן בביתי, בתוך הצער הפרטי שלי על לכתו, ובזיכרונותיי ממנו. כי כמו לרבים מתושבי הארץ הזאת, גם לי היה השמעון שלי.
פגשתיו בשנות השמונים. הייתי אז עיתונאי צעיר ב'על המשמר.' פרס הזמין אז קבוצות-קבוצות של עיתונאים, מכל כלי התקשורת, כ-20-30 איש במפגש, להיפגש עמו באופן אינטימי במשכן ראש הממשלה. כן, ביבי לא המציא את זה.
פרס התעניין אז בכול אחד ואחת מאתנו. מאיזה עיתון אנו, על מה ברצוננו לשוחח איתו. הוא הקשיב ברוב קשב לכולנו. אני הייתי אז צעיר מתלהם. אני זוכר שקפצתי והתקפתי אותו בשאלות, רק ששוב אינני זוכר על מה. אולי על פרשת וענונו. אולי על דברים אחרים. כך או כך, בתום השיח פרש בפנינו פרס את חזון השלום שלו. והוא כול כך השפיע עלי, שמקץ זמן קצר כתבתי את ספר הילדים שלי לגיל הרך, 'שלום,' שראה אור עם איוריה של רות צרפתי ז"ל.
*
הבוקר, אחרי שהילדים הלכו לגן ואני חזרתי מן הכושר, ניגשתי ל'אופיס דיפו', שם נתתי בידי בחור ושמו שלום שתי אסופות גדולות של ציורי הילדים שלי. ביקשתי ממנו שיאגד אותם בכריכות ספירלה עבות, והוא עשה כן. כך יצרתי למיכאל ודניאל מזכרת מילדותם. כול עבודות היצירה שלהם מגיל שלוש עד גיל ארבע וחצי בערך. ועוד נותר לי ארגז למיון מן הפעוטון.
את העבודות הרבגוניות ביותר נטלתי אתי. החלטתי לגשת לממסגר התמונות הוותיק שלי, בדרך יפו, ולהכין מהן עבודות ממוסגרות לתלייה בחדר הילדים הבא, בבית החדש שלנו, בקיבוץ תובל. הרכבתי מכמה עבודות יחד מרובע עבודות או טריפטיכון, וקולאז' מעבודות אחרות, צבעוניות וקטנות יותר, ועמן ירדתי אל הממסגר.
בדרך ניסיתי להשיגו בטלפון בחנותו. קיבלתי תשובה שהקו מנותק. מוזר, אמרתי לעצמי, אין מצב שרמי לא יהיה בעסק שלו בתשע וחצי בבוקר. הרי עשרות פעמים עברתי אצלו עם הילדים, לפני שנתיים, בדרך לגן ביפו, ותמיד בשעה זו כבר עבד.
בכול זאת ניגשתי לבית העסק. הוא היה נעול. על דלתו התנוססו שני מספרי טלפון נייד. הכנסתי אותם מיד לזיכרון הטלפון שלי, ואז התקשרתי למספר הראשון מביניהם. ענה לי קול.
"רמי?" שאלתי בשמחה.
היה שתיקה מעברו השני של הקו.
"לא, זה הבן שלו."
"אפשר לדבר עם אבא?" שאלתי.
"אני מצטער. אבא נפטר לפני כמה חודשים."
הוכיתי בהלם.
רמי חננאל, זה שמו, היה איש נפלא וחם לב, ובעל מקצוע בחסד. הוא למד את מסגור התמונות מאביו, שהלך לעולמו באותו המקום, ולימד את העבודה לבנו, זה שענה לי לטלפון. הכרתי את רמי דרך בן זוגי הראשון, סער עפרוני ז"ל, שהיה צייר, ורמי מסגר את עבודותיו. מאז מותו של סער, רמי הוא האדם היחיד שאליו הבאתי את עבודותיו של סער למסגור, ואחרי כן גם עבודות אחרות.
כול כך סמכתי עליו, שלא אמרתי לו דבר באשר לטיב המסגרת או לגודל התמונה. הפקדתי בידיו עבודות בידיעה גמורה, שהוא יעשה בשבילי את הטוב ביותר.
הוא הכיר את מיכאל ודניאל בינקותם, שמח בהם מאוד ומדי פעם נהגתי לעצור ליד בית העסק שלו, פשוט כדי שיאמר להם שלום, והם לו.
והנה הוא איננו, ואני עומד מול דלתו, עם העבודות הראשונות של הילדים, שרציתי לשתפו במסגורן. לשתפו בשמחת היצירה של הילדים וגם בשמחת ההכנות לבית הבא והחדש שלנו בגליל.
"אוי, כמה חבל, כמה שאני מצטער לשמוע," אמרתי לבנו, "שלא תדע עוד צער. שלושים שנה עבדתי עם אבא שלך. כמה חבל."
הוא הודה לי, ואני חציתי את הכביש והלכתי במעלה דרך יפו. מצד ימין ראיתי בית עסק אחר, ותיק מאוד, למסגור תמונות. נכנסתי אליו.
"שלום," אמרתי לבעל הבית, "אני לקוח ותיק של רמי. כרגע נודע לי כי נפטר. יש לי עבודות למסגור."
שהיתי שם זמן רב. נתתי בידיהם את העבודות, הקפדתי שיסמנו את כיוונן ומה אני רוצה לעשות בכול אחת ואחת מהן, ולבי כבד עלי.
"כמה מצער שהלך," אמרתי לאב ולבנו העובדים שם, "שלושים שנה אני לקוח שלו."
"טוב, היום יש עוד כמה אנשים שהלכו לעולמם," אמר הבן, והתכוון לשמעון פרס.
"כן, אבל אני את רמי אהבתי מאוד," השבתי לו.
יצאתי משם מלא במחשבות. מבחינתי, שמעון פרס ורמי חננאל מתו באותו היום, אף על פי שכמה חודשים מפרידים בין מועד מותו של רמי לבין מועד מותו של שמעון פרס. אבל אני מצטער על שניהם. ובעבורי, הצער האישי, העמוק באמת, הוא על האיש הפשוט וישר הדרך הזה, רמי חננאל, זכרו לברכה. וגם על פרס. אבל לגמרי אחרת.
אין מה לומר, אמרתי לעצמי, הזמן הזה הוא זמן של סיומים ושל התחלות. אמש סיימתי את סדנת הכתיבה האחרונה שלי לשנה זו, ונפרדתי מעם חבריה. היום סיימתי לאגוד את עבודות היצירה של בניי מן השנה ומחצה האחרונות. השבוע סיימתי ספר סיפורים שעריכתו התארכה אצלי הרבה מעל למצופה, ותכף אסיים גם ספר שירים של מישהי, שנותרו לי בו רק מעט תיקוני ניקוד. סיימתי גם את הרומאן הבא שלי, ואני עומד לסיים את הכנתם לדפוס של שלושת כרכי השירה.
וישנן גם התחלות חדשות. ספר שירים שאני עורך מאתמול, עוד כמה שמחכים לי – וההתחלה החשובה והעמוקה מכול, אבל גם המשתהה מכולן – המעבר מן העיר לקיבוץ תובל.
*
מזה כמה שבועות אני מחכה לסגירת העניינים כאן. לא ארחיב על כך. אך אינני יכול לעבור צפונה עד שאסיים את ענייניי באשר לביתי בנווה צדק. בינתיים כבר סגרתי עם אורזת בתים ועם מוביל (מתוק! הייתי מתחתן איתו!) ועם פורקת בתים, שהיא גם חברה ותיקה, דיברתי עם הנגר בתובל, שיהיה מוכן לעזור לי בהתאמת מדפים וארון קיר ועוד, אבל אני לא יכול לסגור על תאריך מעבר, כול עוד לא השלמתי את ענייניי כאן.
וזו המתנה מתסכלת מאד.
אבל, אמרתי לעצמי השבוע, הכול לטובה. בינתיים אני ממיין דברים בבית, מסדר, מתייק, נפטר מדברים שאין לי צורך בהם עוד, מסכם הוצאות והכנסות שנה וחצי אחורה, בונה תקציב ותזרים מזומנים קדימה, תופס אחריות מחדש על חיי. הכול לטובה. עובדת המעבר היא מוגמרת מבחינתי. עכשיו המציאות צריכה להסתדר בהתאם. הפער הזה, שהצבעתי עליו כבר לפני כחודש, הוא קשה להכלה. אבל, תודה לאל, יש לי שני ילדים לגדל, ובית להחזיק.
אז הבוקר, מלבד הקלדת נתונים לגיליון ההוצאות וההכנסות באקסל, והטיפול בעבודות היצירה של בניי, גם הפשרתי קילו בשר טחון, ובישלתי להם סיר ממולאים והמון קציצות, כדי לגוון להם את תפריטם, ויצאתי איתם ועם מיטש חברי לסוזאן דלאל, להגיד שלום לדודה מיכל המופיעה שם הערב וגם להתאוורר קצת, ואחרי כן חזרנו הביתה, ושיחקנו כאן בבניית דגמים מקשיות משחק.
במצבים כאלה של סיומים והתחלות חדשות, וגם של עיכובים והתמהמהויות ואי ודאות, טוב שישנם העוגנים הבסיסיים של הקיום. הילדים, הבית, הפרנסה, הכתיבה, החברים.
שתהיה לכם/ן שנה טובה, שנה פוריה ומלאת בריאות ושפע. שנה של ברכה, עם כמה שפחות כאב וצער וכמה שיותר שמחה.
לילה טוב.
