יומן מלחמה (27).
אני רוצה לבקש מכם/ן משהו, שייראה לכם/ן אולי קצת מוזר. כשאתם אוכלים עכשיו פרי, אל תשליכו את זרעיו או חרצניו. תחת זאת, הַשׁרו אותו ליממה אחת בכלי עם מים, ויום אחרי כן, אחרי שיבקע, טמנו אותו באדמת עציצים, כזו מעושרת ומזובלת כיאות, בתוך עציץ קטן.
ייקח קצת זמן עד שינבוט, חשוב שזה לוקח קצת זמן. וכאשר ינבוט, פשוט קחו את השתיל הזה ושתלו אותו איפשהוא, או תנו או במתנה למישהו/י שישתול אותו בחצרו, או סעו לעוטף ושתלו אותו שם, או לצפון, או לכול פינה אחרת בארץ.
מי שרוצה ויכול להרשות זאת לעצמו כמובן מוזמן לרכוש שתילים או זרעים ולעשות את אותו הדבר. אפשר לחפש אפילו משתלה בעוטף, וישנן כאלה, או בצפון הרחוק, כדי לרכוש מהן זרעים ושתילים. אבל אפשר להסתפק גם בזרעי פרי שאכלתם, או בייחור שתוציאו מאיזה שיח יפה שאתם אוהבים. העיקר זה לזרוע. העיקר זה לשתול. פה. בזמן הזה, באדמה הזאת.
זו פעולה מאד קטנה, אבל סמלית ומשמעותית. אפשר לעשות אותה לבדכם, אפשר עם חברים או שכנים, אפשר עם ילדים ועם נכדים. להשריש, להנביט, לזרוע. לעקוב אחר מחזור החיים של משהו שנטעתם באדמה הזאת. לטפח זרע, להעז, לקוות.
בשבת האחרונה, רגע לפני שהתחיל כאן הגשם, יצאתי אל החצר. זרעתי בה ממה שהיה בידי. כוסברה, צנונית, גזר, בצל ירוק. אחרי בא הגשם והשקה את הכול. אתמול אכלתי אנוֹנה. זה אחד הפירות שאני הכי אוהב, אבל הוא יקר מאד. הוא נמכר כעת ב-30 שקל לקילו. ואני כבר מזמן קונה אך ורק פירות שמחירם פחות מעשרה שקלים לקילו. בפרינציפ. אבל ביום שישי הרשיתי לעצמי שתי יחידות, פשוט בשביל לפנק את עצמי בימים האלה.
האנונה היא פרי מיוחד, עסיסי ומתוק להפליא. והוא מלא בזרעים שחורים בוהקים. כאשר סיימתי את אכילתה היו בצלוחית המון זרעים שחורים. כמעט השלכתי אותם לפח האורגני, ואז קפץ לי הרעיון לזרוע אותם בחצר. נכנסתי לרשת, חיפשתי איך זורעים ושותלים אנונה, גיליתי שהיא מתאימה למזג האוויר בצפון ואיך יש להנביט את זרעיה. וכך עשיתי. אפשר ללמוד על זריעת עצי פרי מחרצניהם כאן – https://www.organi-co.co.il/growing/annona
הבוקר כבר זרעתי את זרעי האנונה בתוך עציץ מאולתר מלא באדמה מועשרת. מאנונה אחת היו לי כשלושים זרעים. אם כולם או רובם ינבטו, אשתול מספר שתילים בחצרי וסביבותיה, ואז אציע גם לשכנים. אם לא ירצו, אלך ואשתול עצי אנונה ברחבי תובל. ואפילו מעבר לגדר, או אציע לחבריי בדיר אל אסד. העיקר לעקוב אחרי הצמיחה של משהו, העיקר להצמיח משהו באדמה המסוימת הזאת. אדמת הגליל, אדמת ישראל.
אל תספרו לי עכשיו שאנונה צריכה הכלאה משני סוגים שונים, או שהיא לא מתאימה לאזור. לא אכפת לי. אני חייב להנביט משהו, לשתול משהו, לזרוע משהו. כי הפעולה הקטנה הזאת היא בעבורי רגע של שפיות, של רוגע, של חסד. היא אקט של אמונה בַּמקום ושל אִשְׁרוּר החיים. אולי אני נשמע לכם פתטי. לא אכפת לי. אני עובד אדמה, וזקוק למגע כפותיי עם העפר התחוח כדי להרגיש שייכות, תקווה, חיים.
זו הסיבה שאני מציע לכםן את זה עכשיו. ובעיקר, לעשות זאת עם ילדים. אם אתם רוציםות, אתם יכולים גם לקרוא לעצים על שם חייל שנפל, או משפחה שנרצחה. אבל אתם לא חייבים. העיקר להתמיר את הייאוש, הכאב, האובדן ואי הוודאות בתקווה, בכוחות של חיים.
