הערב בא לי חריימה, מכל הדברים בעולם. רק חריימה. כזאת חריפה, עסיסית, שאפשר לטבול בה לחם בהרבה רוטב. חשבתי לעצמי, איזה מין דבר משונה. לסגור יום של כתיבה בתשוקה לחריימה. יש מספיק אוכל בבית. לא צריך לבזבז כסף בחוץ. אבל לא. הנשמה שלי רצתה חריימה, והגוף גם כן. ואני משתדל להקשיב להם, בייחוד בימים שבהם מגיע לי משהו טוב, על כתיבה שופעת.
צעדתי בדרך הביתה מבית הקפה, שאני עובד בו, ותהיתי באיזה מקום הכי קרוב אלי אמצא חריימה בשעה כזאת. לרגע דמיינתי את עצמי מקליד בגוגל 'חריימה' ו'נווה צדק,' מנסה להצליב בין שני הנתונים. אבל אז, כמאליו, הבזיק לי השם סוזנה, ועמו נמשך אחריו, כמו זנב של ריח תבשיל טוב, זכר החריימה של מנחם.
פעם עשיתי להם יחסי ציבור. זה היה בשבוע הראשון לפתיחת המסעדה. בתום שבוע, כשהמסעדה הייתה מפוצצת מקהל, עוד בתקופת ההרצה שלה, באו אלי מנחם ודפנה ואמרו לי שמע, שיינפלד. אנחנו מוכרחים לעצור את יחסי הציבור, כי אנחנו עדיין בהרצה, וצריכים להשתלט על הקהל שכבר הגיע אלינו.
ולא. הוא לא הגיע בזכות יחסי הציבור דווקא, אלא בשל המיקום המצויין של המסעדה, אווירתה, התפריט שלה, השירות.
אז הערב התקשרתי לסוזנה, ושאלתי אם יש להם חריימה. אמרו שכן. מיד יצאתי לשם, מרחק פסיעות מביתי. התיישבתי בחדר הפנימי. המלצרית הגישה לי תפריט ושאלה מה אני רוצה. אמרתי לה חריימה. באתי בשביל החריימה. עם לחם. ועם כוס מים פשוטים ליד.
אכלתי בתיאבון גדול. הלחם היה חם ופריך ונימוח, הרוטב של החריימה שופע וחם. טבעות גמבה דקיקות שרו בו ברסק עגבניות יחד עם טבעות פלפל ירוק חריף, ובאמצע תלולית דג יפה, כמדומני זו נסיכת הנילוס, רכה וטובה ומאירת פנים.
טרפתי את הכל, ניגבתי את הרוטב והרגשתי שגן העדן נמצא בתוכי.
ואז נכנס מנחם. הוא ניגש לשולחני. תפסתי בידו ואמרתי לו, שהיום, שוב, אני מבין את חשיבותו של התפריט הקבוע במקום הסעדה. עד כמה חשוב, שברגע שחשבתי על חריימה צץ בזכרוני השם סוזנה. והוא שמח וחייך, נבוך, כדרכו.
(הרשימה הזאת לא נועדה לכל הקוראים. היא נועדה קודם כל לבעלי בתי קפה ומסעדות, המאמינים שכדאי להחליף תפריט ולגוונו מדי עונה, או שממהרים לעשות כן, שעה שההכנסה קצת יורדת, כדי להביא לקוחות. ואם אתם שואלים, האם זה מעורר בי נשכחות, אז כן. אני מאוד מתגעגע לבית הקפה שהיה לי, והלוואי, אחרי שאסיים את תשלום החובות על הקודם, עוד אוכל לפתוח כזה בשנית).
