יום הולדת נטול רומנטיקה (פוסט לאבות שבדרך)

בשעה רבע לארבע לפנות בוקר, כשנסעתי אמש עם דניאל לחדר מיון ילדים של "איכילוב," השדרה עוד הייתה הומת אדם. אבא שלי, שהערתי אותו עשרים דקות קודם לכן, מיהר לבוא הנה מרמת השרון, כדי לשמור על מיכאל, והזהיר אותי לנהוג בזהירות, בצדק.

החלטתי לקחת את דניאל למיון בשלוש ומשהו לפנות בוקר, אחרי שהקיא פעמיים רצופות, וזה, אחרי עוד שתי הקאות בערב אתמול. ההקאות האלה, בצירוף חום של 38.3-5 מעלות, הדאיגו אותי. חששתי שהילד יתייבש, או שחטף משהו חמור יותר מווירוס.

נהגתי בפיכחות גמורה אל בית החולים. הש"ג הטמבל הינחה אותי אל החנייה, במקום לספר לי שיש מסלול הגעה ממש עד דלתו של חדר המיון, וכך מצאתי את עצמי מיטלטל עם דניאל כבד הגוף בתוך סלקל, בארבע בבוקר, בקומת הקניון הנעולה של בית החולים.

כל החנויות ההומות ביום, כל הדוכנים לממכר מזון, עמדו סגורים ומכוסים. נפש חיה לא הייתה שם, ואני תעיתי במסדרונות הקומה, עד שמצאתי את הפתח החוצה, אל עבר בית החולים לילדים.

בדרך עצרתי לנוח רגע, לנשום, מקלל בליבי את הש"ג ואת איש מרכז הבקרה בחניון, שאמר לי לעלות קומה אחת, ואז לפנות ימינה ומיד שמאלה, ובעצם היפנה אותי לקרבי הקניון החשוך.

כשהגענו לחדר המיון האחות שאלה אותי מה קורה. אמרתי לה. היא הביטה בי ואמרה לי, "נכנסת בכזו סערה בדלת שחשבתי שמשהו נורא קרה."

"שום דבר נורא לא קרה חוץ מזה שסחבתי את הילד בסלקל מקומה מינוס אחת בחניון הרחוק מכאן," אמרתי לה. "חבל שהש"ג והבחור במרכז הבקרה לא חשבו על זה, והיפנו אותי ברכב עד כאן."

היא השכיבה את דניאל על מיטה, ומדדה לו חום, רמת חמצן ולחץ דם. דניאל, שכאשר החלטתי לקחתו למיון היה ישנוני באופן מדאיג, היה כעת כבר ערני לחלוטין. הוא חייך וצחק אל האחות, ואחריה אל הרופאה, שבאה לבדוק אותו, נופף בידיו וברגליו בשמחה, ואפילו דיבר איתן. הוא רטן רק ממגע הססטוסקופ הקר בעורו.

"הילד נראה לי בסדר גמור," אמרה הרופאה. "הוא לא מתייבש. ויש לו רזרבות. אני מציע לעשות לו צילום חזה, בגלל השיעול, אבל את זה עושים במיון של הגדולים."

"לא ולא," אמרתי לה, "אני לא מעוניין בזה, אינטואיטיבית לגמרי. אני לא מוכן לחשוף אותו לכל מה שיש שם, במיון הגדולים."

"רק רציתי לבדוק שאין לו דלקת ריאות," אמרה הרופאה.

"אין לו. את זה כבר בדקה רופאת הילדים שלו לפני שבוע," סיפרתי לה.

אז היא שלחה אותי עם שני מזרקים של שלושה סי.סי. עם הילד החוצה, כדי להזליף לו לאט לאט מים לפה, ולראות שאינו מקיא אותם.

אחרי ארבע הזלפות, במשך כחצי שעה, הרגשתי שאני מתעלף. שמוטב שנחזור הביתה, אחרת לא יעמדו לי צלילותי וכוחותיי לנהוג לבד חזרה הביתה.

אז השתחררנו משם.

אבא נשאר כאן עוד שעתיים כדי שאני אוכל לישון קצת. כשקמתי גיליתי, שהוא הצליח להאכיל את מיכאל וגם את דניאל, מבלי שיקיא את מזונו.

אלוף, האבא שלי.

אבל קמתי בתשע ועשרים, כשהילדים כבר בכו, ארבעים דקות לפני תחילת הסדנה שלי…

בארבעים הדקות האלה הספקתי להחליף להם חיתול, להאכיל אותם, להרים אותם לגרעפץ ולסדר קצת מסביב.

כשהגיעה המשתתפת הראשונה ביקשתי ממנה שתשגיח על הילדים ורצתי להביא לי קפה וקרואסון, כדי להכניס משהו לפה לפני שאתחיל ללמד.

כל משך הסדנה כולם התפעלו מהילדים הנוחים והשקטים שלי. ובאמת, הם שכבו על שמיכת הפעילות, מדי פעם ביקשו שארים אותם על ידיי, ואני עשיתי כן והמשכתי להרצות על מבנה הסיפור.

כשהחבר'ה הלכו האכלתי את מיכאל ודניאל והשכבתי אותם לנוח..

מיד אחרי כן ניסיתי להשיג את אילנה, שתיכנס הנה לשעה, כדי שאוכל להספיק לעשות כושר, לפני שסוגרים את המכון, בשעה ארבע, ביום שישי.

אבל אילנה לא ענתה, ואני הבנתי שאין סיכוי לעשות כושר.

והגוף שלי, שרגיל לחצי שעה ארובי כל יום, בכל זמן ומצב רוח ומזג אוויר, הרגיש מכווץ.

בלית ברירה גם אני הלכתי לישון.

בערב בדקתי לדניאל את החום. הוא שוב עלה ל 38.3 והילד התחיל לסבול. אז נתתי לו נר ואחרי כן רחצתי את שניהם לשבת. שיתרעננו וירגישו טוב, ושוב האכלתי אותם.

מיכאל אכל נהדר כל היום, אבל דניאל כבר הקיא שוב. סירב לקבל אפילו טיפונת מים במזרק.

אבל כיוון שהיה מלא חיות, וחייכן, הבנתי שהוא בסדר, ושפשוט אניח לו להבריא בדרכו.

אז בישלתי לי, להיום בערב, ולמשך השבוע כולו, אכלתי, וכשנרדמו התקשרתי שוב לאילנה. הפעם ענתה, ונענתה בחפץ לב לבקשתי להיכנס הנה לשעה, שעה אחת, כדי לשחרר אותי לשאוף קצת אוויר.

לבשתי בגדי ספורט, נעלתי נעלי ספורט ויצאתי להליכה.

ירדתי בדרך יפו אל הים, אל גן צ'רלס קלור, שהיה מלא במשפחות מיפו, שעושות מנגל וילדיהן משחקים מסביב.

הלכתי בהליכה מהירה עד קצה הצוקים, ואז הבנתי שמוטב שלא אדחוק בעצמי. שבתי, התיישבתי על צוק, ובמשך רבע שעה פשוט נחתי, נרגעתי, הבטתי במים.

אז גם יצא לי השיר שפרסמתי כאן.

ואחרי כן חזרתי הביתה, שחררתי את אילנה ושבתי למשמרת הלילה.

אני יושב כאן, עם הקרואסון האחרון שהיה בבית הקפה, רגע לפני הסגירה, וכוס קפה נוספת, וכותב.  היום ה 12.10.12, יום הולדת חצי שנה של מיכאל ודניאל. בדיוק היום, לפני חצי שנה, בשעה 12.12 ו 12.13 בצהריים, נולדו בדלהי.

מי בכלל היה מעלה על הדעת מה אעבור איתם מאז ועד כאן.

ביום חמישי בבוקר, לפני דרמת החום של דניאל, עוד דמיינתי איך אני אופה להם שתי עוגות זהות קטנות ליום הולדת שנה, הולך לשחר ולכלנית בחנות הפרחים שלי בשוק, ומבקש מהם שני זרי פרחים קטנים ולא קוצניים, לומד אפילו לעשות קרם שוקולד או קצפת לעוגת יום הולדת. אחרי כן דמיינתי, שלכבוד יום הולדת החצי, כלומר הבוקר, אקום איתם בשירה ובריקודים.

איפה, קדחת.

אתם כבר מבינים איפה ביליתי הבוקר.

לא שאני מתלונן. לא שאני מצטער. אני מאושר מאוד על לידתם של מיכאל ודניאל, ועל כך שהם כבר בני חצי שנה, היום הזה ממש. זה נראה לי קצת לא ייאמן. איך כל כך הרבה שנים רציתי בהם, עד שבסוף קמתי והבאתי אותם לעולם, ואיך אנחנו כבר חצי שנה יחד. חצי שנה של האכלות מדי שעתיים וחצי, החלפות חיתולים, חיסונים, דאגות, אבל גם הרבה רגעים מרגשים של חיוך ראשון, התהפכות, גלגול, מלמול, המילה 'א-בא,' היום הראשון במעון, והיום השני והשלישי וכך הלאה, השכמת הבוקר בימי שבת וחג, הג'וגינג תאומים בעגלה במסלול הקבוע שלי בשבת בבוקר, האמבטיות עם השירה, כל האושר והקסם הזה, מעורבב באיבוד הזמן האישי שלי, והרומנטיקה, והליבידו, וזמן הכתיבה והקריאה, שאני יודע, שהם עוד יחזרו. אבל תשמעו, זה ממש לא פשוט העסק הזה. וזה קסום כל כך.

לכו ועשו ילדים, בחורים. אבל זכרו, זה באמת משנה לגמרי את החיים. אז סגלו לעצמכם את הידיעה שאתם מאושרים, מסופקים ממעשה ידיכם, גם כשקצת קשה, ולא כל כך טוב.