הבוקר התקשרתי לחברתי הטובה, הסופרת עדנה שבתאי, לשאול בשלומה ולהבטיח שהיא נשמרת מפני הקורונה. אגב כך גלגלנו שיחה, וסיפרתי לה כיצד אני מתמודד בימים אלה עם ההרחקה החברתית שגזרתי על עצמי מבחירה, כדי להיזהר. כאשר שמעה את דבריי, השיאה לי את עצתה לכתוב 'דף יומי', בו אספר על הדברים האלה, לטובת הכלל. זהו הדף הראשון, והוא דף 'מתגלגל', משמע – מתעדכן מדי יממה.
את הבידוד החלקי התחלתי ביום חמישי שעבר. הודעתי לתלמידיי ותלמידותיי, שעד הודעה חדשה, לכול הפחות עד סוף החודש, לא אגיע ללמד בסדנאות הכתיבה שלי פנים אל פנים, בתל אביב. ביטלתי גם פגישות עבודה, פגישות עם חברים והשתתפות בחתונה של חבר יקר, פשוט מפני שפחדתי להיחשף לנגיף.
במהלך השבוע החולף יצאתי מהבית רק לקונסבטוריון עם הילדים, לספר ול'רמי לוי' בכרמיאל. הצטיידתי בחבילת טישיו, בכפפות חד פעמיות ובאלכו-ג'ל. עם היציאה מן המכונית חבשתי כפפות, ועם השיבה אליה חיטאתי את הידיים באלכו-ג'ל, מכול מקום שחזרתי ממנו.
בימים האלה סיגלתי לעצמי סדר יום. מדי בוקר כושר בבית, אחרי כן עבודה על הספר שלי, עם הערות העורכת. אחרי כן בדיקת עבודות תלמידים, מענה למיילים ועבודה שוטפת. בסביבות 12.00 אני מתפנה לחצי שעה-שעה של עבודה בגינה, ואחרי כן מבשל צהריים לילדים ולי. אחרי הארוחה מנוחת צהריים ואז אחר צהריים יחד. עד כה רוב הזמן הלך על חברים או שיעורי נגינה בקונסבטוריון. מיום ראשון יתחילו שינויים. הצהרון בישוב יפעל במתכונת קייטנה, משעה 07.30-16.00. בין השעות 10.00-12.30 ההורים יפעילו את הילדים בפעילויות למידה.
את שעות אחר הצהריים והערב, מ 16.00-20.00, השעה שבניי הולכים בה לישון, אתבנת בסדר יום משותף. מדי אחר צהריים שעה עם חברים, שעה של למידה יחד, בשפה/חשבון/נגינה, ואז שעה מסכים וארוחת ערב, אמבטיה וסיפור.
הבוקר קיבלתי טלפון מהצהרון, שאבוא לקחת את דניאל הביתה, כי הוא מצוי במצב של חוסר נחת. נסעתי אליו והבאתי אותו הביתה, ויחד אתו את חוברות העבודה של הילדים, שהמחנך שלהם הביא, בטובו, בעבורם מבית הספר, לפי בקשתי.
"דניאל, אנחנו במצב חדש," אמרתי לו, "עכשיו, משסגרו את בתי הספר, המרכזון (צהרון) יפעל כמערכת חינוך חילופית. מדי יום הורים יבואו ללמד אתכם. אתה תצטרך להשתלב במסגרת הזאת, כי לא תהיה לנו מסגרת חליפית."
"כן, ומה אתה תלמד, היסטוריה?" סנט בי.
"אני עוד לא יודע, אבל אלמד."
"בשביל מה אמרת לעופר להביא את החוברות? אני לא אלמד בהן."
"אתה תלמד. כי מהיום אני אקבע סדר יום וכולנו נצטרך להשתלב בו, אחרת תשתגע משיעמום."
"זה לא משנה לי."
"את המשפט הזה אני לא מוכן יותר לשמוע ממך," אמרתי לו. הוא עושה בו שימוש רב בימים האחרונים. "זה גם לא מרחב הבחירה שלך. אתה הילד, אני ההורה שלך, אני אחראי עליך ועל שלומך ובריאותך, ואני החלטתי שכול יום אנחנו נלמד וננגן יחד. אם תרצה, תלמד אותי לנגן על פסנתר, ננגן מהתוכנה שקניתי לך לסמרטפון או מהתרגילים של דיאנה. אם תרצה, נוכל ללמוד שפה וחשבון לא מן החוברות, אלא מן המחשב (באתר של משרד החינוך). אבל זה מה שנעשה."
"אני לא אלמד. אתה רוצה, תלמד בעצמך."
"אתה תלמד ותעשה מה שאני אומר לך, דניאל. כמו שאני הולך לקראת, ומקיים כול מה שאתה מבקש – רק אתמול קניתי לכם לכול ילד מקדחה-מברגה, כי אתה ביקשת זאת, ורק הבוקר התקנתי לכם ווטסאפ על המחשב, כי אתה ביקשת זאת, ואני משתדל לעשות למענכם כול מה שאתם מבקשים, גם אתה תלך לקראתי. אתה לא יכול לצפות שאני אעשה למענך הכול, מבלי שאתה תעשה למעני."
"ועכשיו בוא נעלה למעלה, ואראה לך איך מפעילים את הווטסאפ על גבי המחשב."
עלינו למעלה. הראיתי לו. הוא ישב עם סבר פנים חמורים למולי.
"מגיעה לי תודה?" חייכתי אליו.
"תודה."
"אז מה אתה יושב כזה כעוס?" שחקתי. ואז ליטפתי את פניו וירדתי למטה, להמשיך בבישול לשבת, ולכתוב את הפוסט הזה.
הימים האלה עומדים להיות מאתגרים לכולנו. אבל דבר אחד ודאי לי. כדי שהילדים שלנו לא יאבדו כליל את שנת הלימודים הנוכחית וכדי שלא יתפזרו, רגשית, ואז ישתגעו – על כולנו לבנות לנו ולהם סדר יום, ובו זמן לנו וזמן להם וזמן איכות יחד, עם משימות מוגדרות.
תובנות נוספות ודאי תהיינה לי במהלך היום, ואז אעדכן.
סגר מוצלח. זה לגמרי בדרך. ושבת שלום.
