עכשיו, שדניאל ומיכאל כבר ישנים, אני מקווה שלבטח, במיטותיהם, ואני יכול לנשום קצת אוויר (ז"א לעשן, לשתות קפה ולכתוב), אני חייב להודות, שהיום הזה היה אחד הימים הקשים שאני זוכר. מסתבר שלטפל בשני ילדים, שהאחד מהם חולה, זה ממש, אבל ממש לא קל. ואני מרגיש בהתאם.
אתמול היינו אצל ד"ר הרמן, שבדקה את הילדים ואמרה שהכול בסדר, זה וירוס, או עודף ברזל במקרה של דניאל, ושהילדים נראים בסדר גמור. אני כל כך סומך על הרופאה הזאת, שנרגעתי.
אבל כשהגענו הביתה, דניאל לא רק המשיך להקיא, אלא התחיל לשלשל.
אמרתי לעצמי, שיהיה בסדר. עלי רק לדאוג שישתה, שלא יתייבש, כי לשלשל ולהקיא יחד זה לא צחוק.
אבל הוא לא ממש רצה לשתות מים.
עמיאל הציעה לי, בצ'ט לילי, להכין לו תה נטול קפאין עם טיפונת סוכר, ולהשקותו בו לאט לאט.
עשיתי את זה. היה לי תה "תענוגות התפוח," הכנתי לו תה קריר, עם טיפת סוכר, ונתתי לו לשתותו. והוא שתה. ואחרי כן גם אכל קצת.
אבל הוא קם בארבע בבוקר ושלשל שלוש פעמים.
אז שוב האכלתי אותו והשקיתי אותו, ואז גם את מיכאל, שהתעורר אחריו, ובעצם מאז, מארבע בבוקר, עד עכשיו, עשר בערב, במשך היום כולו רק החלפתי חיתולים משלשול ונתתי לילד לאכול ולשתות.
בעשר וחצי בבוקר, כשבאו הבנות לסדנה, כולן אימהות מנוסות, ובתוכן גם מרגנית, שהיא ד"ר לרפואה משלימה, הכנתי בעצתה מי אורז, וגם מחית אורז וגזר, והתחלתי להשקות את דניאל במי אורז, ולנסות להאכילו בכפית, ואחרי כן באצבע, במחית אורז וגזר. בין לבין נתתי לו גם תחליף חלב.
השלשול המשיך, ההקאות פחתו, אבל הילד נראה ערני, דיבר הרבה, התנועע, צחק.
במהלך הסדנה דליה החזיקה את דניאל ופינקה אותו, ומרגנית שמה עין על מצבו הגופני. בין לבין קראנו סיפורים ושירים.
אחרי שהלכו התחלתי לבשל. הייתי צריך לבשל היום שלוש מנות עיקריות לארוחת ערב למחר, לחמישה עשר איש, מההוצאה לאור שלי, שהזמנתי כבר מזמן לחגוג איתי את הספר החדש. ואין לי שום כוונה לבטל את זה.
אז כל היום בישלתי, ובין מנה למנה טיפלתי בילדים, ניקיתי את הבית, מה אומר – הוצאתי מספיק קלוריות כנגד אימון האירובי שלא יכולתי לעשות הבוקר, בשל מצבו של דניאל.
כשהגיע הערב, כבר הרגשתי שאני משתגע. אילנה לומדת בימי רביעי, אבא שלי לא היה יכול להגיע, מיכל גיסתי מלמדת עד אחת עשרה בלילה, ועמרי כנראה בטיסה, כי הוא לא ענה. הקיצור, נשארתי לבד, בלי אף אחד שמכיר את הילדים מספיק מקרוב כדי לתת לי שעה לנוח.
אז המשכתי לטפל בהם לבדי עד כלות הנשמה.
הם ישנים עכשיו. אני מקווה שישנו טוב בלילה ויקומו בריאים בבוקר. אני מניח שדניאל עוד יתעורר מאוחר יותר כדי לבקש מים או אוכל. הלוואי ויעשה כן, המסכן המתוק.
רגע אחד של נחת היה לי, כאשר השכבתי את דניאל על השטיח, אחרי עוד ניסיון האכלה, והוא נכנס לנים-לא-נים, שהיה די מפחיד אותי, לולי השעה הייתה ממילא שעת ההשכבה שלהם, שבע וחצי בערב. מיכאל, ששכב לידו, היה עוד ערני לחלוטין. הוא הסתובב אל אחיו, הושיט את ידו אל פניו, וניסה לעורר אותו, שיחק בשערו, צחק אליו.
בסוף מילאתי אמבטיה, רחצתי את שניהם, וריעננתי את דניאל, ששב לערנות ולעוד סבב שתיה קלה, עד שנרדמו.
אין סיום לפוסט הזה. רק שיעבור את הלילה בשלום, ויבריא. בשביל טבילת אש ראשונה שלי כאב, שילדו חולה, ואללה, עשיתי את שלי.
(ולא. אני לא מרחם על עצמי. סתם מותש, ולא מבין איך בכלל יש לכל ההורים בעולם כוח לשאת את הרגעים האלה, את הפחד, את הדאגה ואת העייפות. כעת אני מבין לגמרי נשים, שמרגישות צורך להישאר בבית עם ילדיהן הרכים בשנה-שנתיים הראשונות לחייהם. לו רק הייתה לי אפשרות כלכלית לזה, זה בדיוק מה שהייתי עושה. לילה טוב)
