http://www.1freewallpapers.com
"בוקר טוב, דניאל, איך ישנת הלילה?" קידמתי את פני דניאל, שהתעורר ראשון הבוקר, בשש.
"טוב. ישנתי עם פיות," הוא ענה לי, המתוק, ומיד זכה לנשיקה וחיבוק.
כך התחיל היום הזה. הוא הסתיים בבכי של מיכאל, במיטה, שסירב לשכב לישון, ושב והתיישב על המיטה. "הגוף שלי חולם רק חלומות רעים," הוא בכה, "אני לא יכול לישון ככה."
"איזה חלומות רעים?" שאלתי אותו.
"על גנב שבא הביתה ולוקח אותי לבית הסוהר," בכה את ליבו.
"אז תגיד לו שיילך מהחלומות שלך למישהו אחר," הצעתי לו.
"אמרתי לו והוא לא הולך."
"אז תגיד לו שהוא לא קיים."
"זה לא עוזר."
"אז אני אדבר עם הגוף שלך ועם הנשמה שלך," השבתי לו. העברתי את ידיי על פני ההילה שלו, שאכן הייתה מאד עמוסה, ניערתי אותה קצת ואז שמתי ידיי על ראשו. "נשמה של מיכאל," ביקשתי, "שיחלום רק על אבא ועל פיות."
"ומלאכים," הוסיף דניאל. "עכשיו תבקש גם מהנשמה שלי."
וכך עשיתי.
"אבא," צהל דניאל, "יש לי המון כלבים. קוראים להם פוטפוט ופטפט ווופלה ובית" ועוד כל מיני צירופי הברות.
"זה מאוד מצחיק לקרוא לכלב ופלה," חייכתי אליו בחושך. "ופלה, בוא הנה! ופלה, תרדוף אחרי חתולים! ופלה, אסור לעשות פיפי וקקי בבית, פויה ופלה!"
דניאל פרץ בצחוק, ומקץ כמה רגעים כבר נרדם.
אבל מיכאל נרגע רק כשבאתי לשבת לידו, החזקתי בידו וקצת שוחחנו. "אבא, למה יש לי ביצים בבולבול?" שאל.
"כי בביצים ישנם הזרעונים, שמהם נולדים ילדים," הסברתי לו.
"ומה יש בתוך הזרעונים?"
"חלבונים, חומצות אמינו וגנים."
"ומה יש בתוכם?" התעניין.
"חלקים עוד יותר קטנים, שבהם ישנן התכונות של הילד. למשל, אם לאבא יש עיניים חומות ולאמא עיניים ירוקות, הילד ייוולד עם עיניים חומות או ירוקות."
"איזה עיניים יש לך?"
"חומות. כי קיבלתי את זה מסבתא שרה. אבל לסבא אברהם יש עיניים ירוקות, ואני לא קיבלתי את זה ממנו, אבל אתם כן. כי זה עבר אליכם בזרעונים שלי," המשכתי. "למשל, אם יש אבא גבוה ואימא נמוכה, הילד יכול להיות גבוה או נמוך. אבל אם גם אבא וגם אמא גבוהים, ייוולד להם ילד גבוה."
"ומה יש לך בפטמות?"
"לנשים יש חלב. לנו יש בלוטות."
"מה זה בלוטות?"
"חלקים בגוף."
"בבית שחי גם יש בלוטות."
"נכון, מיכאל. וגם בצוואר, הנה פה, וברגליים, ליד הביצים, ובעוד כול מיני מקומות."
ואז שלחתי אותו לישון.
בפעם הבאה שיתלונן על חלומות רעים ועל עצבות, אחצה את הסף. אדליק נר, ואטפל בו ברייקי. עשיתי את זה רק פעם אחת בחיי, לבן זוגי לשעבר. תמיד נזהרתי בזה, מפני שלא למדתי את זה בשום מקום. אבל אתחיל לעבוד עם ילדיי על ניקוי ההילה שלהם, אם יזדקקו לזה שוב.
*
אלה היו נקודות הפתיחה והסיום של יום ארוך. תחילתו בפיות, סיומו בחלומות על איש רע, בביצים ובבלוטות.
אבל בתוכו עברנו עולם ומלואו.
כמדי בוקר הלכתי לכושר, הילדים היו עם אילנה. אחרי כן יצאתי אל בית הקפה כדי ללמד בו. הפעם הילדים ביקשו לבוא איתי לראות את התלמידים, ודניאל רצה גם להראות להם איך הוא יודע לעשות סלטות על הרצפה. היה קשה לנתקו מהם. למרבה המזל, אילנה מצאה התרחשות מעניינת בחוץ – ריצוף המטרים האחרונים של רחוב לילינבלום באריחים חדשים, והזמינה אותם לשבת ליד שולחן מחוץ לבית הקפה ולראות. ואז פיתתה אותם בהליכה למכולת לקנות ופלים. ומכאן הגיע שמו של הכלב הלילי של דניאל.
בשיעור הבוקר דיברנו על מלכודת ההנחה המוקדמת. כיצד ההנחות המוקדמות שלנו, ככותבים, לגבי הסיפור שאנו כותבים, עלולות לגרום לנו להחסיר ממנו פרטים חשובים, או להפך, להכביר בדברים שאפשר להוריד ממנו. תיאור, דיאלוג, מוטיבציה של דמויות ועוד. אחרי ארוחת הצהריים והמנוחה הכנתי לילדים פיצה לארוחת הערב, מילאתי להם בריכה בחצר, וכשסבא בא לשמור עליהם נסעתי שוב ללמד, הפעם בקליניקה פרטית בצפון תל אביב, בשיעור לבוגרים הכותבים כבר ספר. שם דיברנו על נקודת האמצע, נקודת ההיפוך, במערכה השנייה של ספר, בה מתרחש בדרך כלל שינוי בתפיסתו של הגיבור את מטרתו, החופף במידה רבה את מה שעובר על אדם כותב, באמצע כתיבתו – ההכרח לשנות את תפיסתו או הנחתו המוקדמת לגבי ספרו שלו, כדי להבקיע מתוכן אל עומקים וגבהים חדשים.
אבל ההתרחשות האמיתית והעמוקה יותר הייתה בתוכי. אני מרגיש שאני כבר מוכן לוותר על הבית בנווה צדק, ועמו על כל מנגנוני הביטחון האמיתי והמדומה שבראתי במשך שלושים ושש שנות חיים בתל אביב. שהשינוי שהנפש שלי מובילה אותי אליו הוא טוטאלי לגמרי. שהוא בלתי נמנע, ושהוא גם חכם מכול בחינה. אנרגטית, רגשית וגם כלכלית. שאני באמת עוזב את תל אביב, ואין לי כוונה לחזור אליה. שאני מכוון כל-כולי להשתקעות בגולן או בגליל.
ואם אגלה אחרת במהלך מסעי, וארצה לחזור אל המרכז, זה כבר יהיה לדירה שונה, אולי גם בעיר אחרת. כי הבית המסוים הזה, על מבנהו ועל מערך האנרגיה הכרוך בו, אינו טוב לי עוד. לא לי ולא לנו. שהגיע הזמן להשתחרר ממנו לעד.
אלא שהסערה הפנימית המתחוללת בי, המוכנות לשינוי, שתמיד יראתי ממנו, זימונו אל חיי וקבלתו, היא אדירה, וסוחטת אותי מבחינה אנרגטית. אני מותש נפשית. בתוך תוכי אני כבר לא כאן, בעיר, אלא ברמת הגולן או בגליל העליון. אבל המציאות יש לה קצב משלה, וחוסר התואם בין הקצב המדהים שבו התוודעתי לרצוני העמוק לעזוב את הכול ולהתחיל מחדש במקום אחר, לבין נסיבות המציאות – הבעלויות על הבית, הצורך להמתין לתשובתו של בעל הבית, ההכרח להיזהר מאוד בכל צעד שאני עושה, בליווי עורכי דין, כל אלה מתישים אותי לחלוטין.
ובכל זאת, מחר יום חדש. בבוקר אני מלמד בפעם האחרונה את קבוצת הבוגרות הוותיקה שלי, שפורשת כנפיים ויוצאת לדרך חדשה, ובערב אנחנו עולים על האוטו, הפעם סבא יהיה עמנו, במכוניתו, ונוסעים לסוף שבוע ארוך ברמת הגולן.
ביום חמישי בבוקר הילדים יבקרו בגן הילדים בגשור. אחר הצהריים סבא יהיה עם הילדים בבריכה אצל רועי ונאווה ואני אסע לראות עוד בתים באזור. למחרת, יום שישי, אנסה לתאם פגישה עם מנהל מתנ"ס באזור שהביע עניין בשיתוף פעולה, או אראה עוד בתים, בערב נאכל יחד ארוחת ליל שישי, ובשבת ניסע שוב לגליל העליון, הפעם להצצה בקיבוץ מורן, שיש לי שם תלמידה.
המסע ממשיך. האמת היא שעברתי היום דברים עמוקים מאוד, שאינני מסוגל כעת להעלותם הנה, אף על פי שכתבתי אותם, פעמיים. אולי בסוף השבוע.
שיהיה לכם/ן לילה טוב. עם מלאכים ופיות.
