חותם אחֵרותו של אדם נטבע בו בלידתו או שמא עוד לפניה, בהיותו ברחם אימו, מתרקם מנוזלי גופה ומכמיהותיה, מפחדיה ומתקוותה. אם בר מזל הוא אין אחרותו נודעת לו כלל. הוא נהיה בעל בעמיו, מבלי שידע ששונה הוא מכול אחיו, כי ידו של שרף או של שֵדה פגעה בו ברחם אימו או עם הגיחו ממנה, וטבעה בו את בדילותו. אבל אם מזלו פחת, או אם קשרו עליו מן השמים, חלילה, מתחולל בסמוך ללידתו איזה דבר, הנדמה שאין לו נגיעה לרך הנולד, אבל מי שהוא בעל ראייה יכול לדעת כי הילד הזה לא ילוד רגיל הוא, יש בו איזה יסוד עודף או נחסר, שחותמו כבר ניכר בו, והוא ישבש את חייו.
*
כך מתחיל הספר הבא שלי, "אשת הפיראט היהודי." הוא יראה אור בע"ה בחודש מאי. לקראת שבוע הספר. יש לכם ולכן למה להמתין. וגם לי.
*
הבוקר, כשנסעתי עם הסייעת מן הגן לכרמיאל, אמרתי לה בדרך – אם הילדים מתעייפים או מאבדים את הצפון לקראת השעה שתיים בצהריים, השעה שהיו מורגלים לישון בה איתי, ועודנה ישנים בה בסופי שבוע, אל תהססו להתקשר אלי, שאבוא לקחתם הביתה.
בשעה אחת היא התקשרה. מיכאל בסדר גמור, אמרה לי, אבל דניאל הפוך. הוא שובר כול דבר שהוא יכול, ועכשיו הוא בחצר, עם הסייעת הנוספת.
מיהרתי אל הגן. פגשתי ילד שמבטו כבר קהה ומעורפל מרוב עייפות. ילד שנמצא כבר עמוק בסרט משל עצמו. אמרתי לו שהולכים הביתה. מיכאל ביקש להישאר. דניאל תפס בזרועי. "תישאר אתי בגן," ביקש.
"לא, דניאל, אני לא נשאר איתך בגן. יש לי מצרכים שעלי לשים במקרר בבית, וגם דברים לטפל בהם. אתה יכול לבחור, להירגע ולהישאר בגן עם מיכאל או לבוא אתי הביתה."
הילד תפס בזרועי. ניערתי אותו מעליה. הלכתי לכיוון המכונית. הוא ניסה לחסום את דרכי אליה ולתפוס בי שוב ושוב. הסברתי לו שזה לא יעזור לו. או שיירגע, או שיבוא הביתה. אני לא נשאר איתו בגן.
ואז הכנסתי אותו למכונית כדי לנסוע הביתה. הדלקתי את המנוע, והוא פתח את הדלת. מזל שלא התחלתי נוהג. יצאתי החוצה, הכנסתי אותו למכונית והפעם נעלתי את הדלתות בנעילה אוטומטית.
הילד התחיל להשתולל. לבעוט בשמשות, בתיק המחשב שלי. לא שעיתי לזה. נסעתי הביתה. מוכן לספוג את הקושי שלו.
החניתי את המכונית ליד הבית, הוצאתי סלי מצרכים מתוכה. הוא נשאר במכונית, צורח ובועט ומשתולל. ואני בשלי.
בסוף, אחרי שהוצאתי הכול מן המכונית, פתחתי את דלתו. הוא יצא החוצה, בעט במכונית, חבט בשיחים, הוציא המון זעם. התפרקות מוחלטת.
כשנכנס הביתה והמשיך להשתולל תפסתי בו, התיישבתי איתו על הרצפה במטבח, לפתתי ברגליי את רגליו ובידיי את ידיו. מה שקרוי 'הולדינג.' הוא ניסה להשתחרר מלפיתתי במלוא כוחו. לא נתתי לו. אבל אמרתי לו בשקט, "תירגע, דניאל, אתה במקום בטוח. אתה איתי, עם אבא שלך, בבית. הכול בסדר."
"מיכאל," הוא בכה.
"מיכאל רצה להישאר בגן ואתה לא יכולת להישאר בו," אמרתי לו, "תירגע, הכול בסדר." ואז שחררתי קצת את לפיתתי אותו והתחלתי מלטף את ראשו, את פניו.
אט אט הוא נרגע, שם את ראשו על ברכיי, והבכי שלו נחלש.
שחררתי אותו קצת מוקדם מדי, ואז התקף הפורענות שלו התחדש. תפסתי בו שוב, הפעם חיבקתי אותו חזק, ואז השכבתי אותו על כורסת הטלביזיה הישנה, שהוא כול כך אוהב.
"רוצה לאכול את הארוחה מן הגן?"
הוא משך בכתפיו.
"אז אתן לך תות," אמרתי לו.
הוצאתי צלחת עם תותים ושמתי אותה לצדו. הוא אמר שקר לו וביקש שמיכה ודרדסים. כיסיתי אותו בשמיכה ופתחתי לו פרק בסדרת הדרדסים. עשר דקות אחרי כן הוא כבר נרדם, ראשו שעון על מסעד הכורסה והבעה שלווה, מלאכית ממש, שפוכה על פניו.
הוא ישן שעתיים וקם חדש. צוהל, מלא אנרגיה, שובב.
עכשיו, באחת עשרה וחצי בלילה, הוא ניעור משנתו וירד למטה. הוא אמר שקשה לו לישון. חיבקתי אותו והשכבתי אותו על הכורסה בסלון. הוא נרדם עליה.
הוא סובל מבעיות שינה מאז נולד. התעוררויות תכופות, ובעיקר תנועות גוף וגפיים לא רצוניות. כול לילה, כול החיים.
מהיום הראשון שהתחילו לקרוא לי לגן בתל אביב אמרתי להן – אין לו שום בעיה. לא ויסות חושי ולא בטיח. הכול מתחיל ונגמר בבעיות שינה.
אבל המליצו לי על ריפוי בעיסוק ועל תרפיה משפחתית ועל הדרכה הורית וכך הלאה, ורק השבוע קיבלתי עוד שתי המלצות, על אבחון בעיות קשב וריכוז ועוד אבחון.
אתמול סוף סוף פגשתי במישהו שהקשיב לי. אני הולך לקחת אותו למכון שינה, לבדוק את שנתו ולאמת או להפריך את תחושותיי.
ועכשיו מיכאל התעורר מחלומות רעים, וקורא לי לבוא לישון איתו.
אין רגע דל כאן.
הדבר הכי קשה בעולם הוא לראות את הילד שלך סובל, מתוך אי יכולת לווסת את עצמו. הדבר השני הכי קשה בעולם הוא לדעת להכיל את זה. הדבר השלישי הכי קשה בעולם הוא להסכים שיש בעיה, ולמצוא לה אבחון נכון ופתרון.
ויהי בוקר ויהי לילה יום אחד.
*
כשכתבתי את הפסקה הפותחת את ספרי הבא חשבתי על עצמי. על התחושה שליוותה אותי מאז קטנותי, שאני שונה מחבריי. שאני מובדל מהם באיזה שהוא אופן, שלא ידעתיו ולא הבנתיו.
כשכתבי את הפסקה הזאת לא ידעתי שהיא תוסב על שמואל, בעלה של מאליקה, הדמויות המרכזיות ברומן שלי.
ודאי שלא ידעתי, שבניי ירשו ממני את שונותם, את בדילותם בעולם.
זה מה שאני מכוון אליו, כשאני מלמד את תלמידיי להעביר כל מצב רוח וכל תנודה רגשית אל הדמויות שלהם. פשוט לכתוב את מצב רוחך בכול רגע נתון בגוף ראשון, ואז להפוך את זה לגוף שלישי ולתת את זה במתנה לדמות, שאתה כותב אותה, את עלילתה ואת חייה.
לזה אני מתכוון כשאני מורה, שכל מצב רוח הוא דלת וכול רגש הוא חדר. חדר שמוכרחים להיכנס אליו ולכתוב בו ואותו.
כמו הפוסט הה.
שיהיה לכם/ן לילה טוב.
מרגש, נוגע ועמוק