אלוהים עדי, שאני מנסה בכל כוחי להימנע ממחשבות על המציאות, ולהתמקד בבילוי עם ילדיי בחופש הגדול. אבל בסוף השבוע זה לא כל כך הצליח לי. הן משום התבוננות במציאות והן משום קריאת עיתוני סוף השבוע די במלואם, עניין נדיר כשלעצמו אצלי, אני מוצא את עצמי טרוד ודרוך לקראת שבירתה של הפסקת האש והשיבה לשגרת האזעקות.
בנימין נתניהו הצליח לקלוע את ישראל למקום שלא הייתה בו מעולם. ללא תמיכתה של ארצות הברית, עם חרם מתגבר מצד האיחוד האירופי – ועל ברכיה למול החמאס.
הוא צריך ללכת הביתה. מיד. ואם לא יעשה כן מרצונו – יש להוליכו הביתה על ידי רוטציה מהירה ושינוי הקואליציה.
זה מה שיש לי לומר בקשר למציאות. כי ביום שני, לכל היאוחר, נחזור ללחימה, והיא תהיה מתישה ומרה. ורשומה על שמו של בנימין נתניהו. לא רק של החמאס.
הבוקר הלכנו לים עם האקס שלי. הוא צלצל כבר אמש לומר שירצה לרדת איתנו לים. ואמנם, בשמונה וחצי כבר הלכנו יחד במורד הסמטאות של השכונה אל החוף.
מיכאל ודניאל, כאילו חשו את הקשר המיוחד בינינו, סירבו לשבת על העגלה. הם רצו לחצות כבישים רק כשהם אוחזים כל אחד מהם בידו. וכך הדפתי לפניי את העגלה העמוסה בתיקים, כש-ב' מהלך לצידי עם הילדים, שלא רצה לגדלם אתי כשחיינו יחד, אוחזים כל אחד בידו.
בחוף הים פרשנו שמיכות, מרחנו את הילדים בקרם הגנה והלכנו למים. ב' לקח את דניאל אתו אל הים. האמת היא שפחדתי. הוא לא רגיל בטיפול בילדים. אבל ידעתי שהוא ישמור על הילד שלי כעל בבת עינו.
בערב, כשדניאל נשכב באמבטיה, בקצף שהוא עצמו ביקש לעשות, ואמר שהוא שוחה בים עם ב', הבנתי שהכול עבר בשלום.
הלכנו לקנות ארטיק, כמדי שבת, בקיוסק. קניתי למיכאל ולדניאל ארטיק לימון, וגם ל-ב'. זמן קצר אחרי שהגענו חזרה לסככה הארטיק של דניאל כבר נגמר, הוא תמיד אוכל לפני כולם, ואז ביקש עוד. "תלך עם ב' והוא יקנה לך," אמרתי לו, מבקש לנוח חמש דקות בצל.
אבל מיכאל ביקש לבוא גם, וכך יצא ששניהם הלכו איתו לקיוסק, וקיבלו כל אחד ארטיק חדש.
"זו ההשקעה הכי משתלמת שלי השבוע," חייכתי אליו. "קניתי לך ארטיק אחד וקיבלתי שניים בתמורה."
צחקנו.
סוף סוף גם יצא לנו קצת לדבר כמו בני אדם.
אחר הצהריים הסתובבתי עם מיכאל ודניאל בסביבה. מיכאל ביקש במפורש ללכת אל בית הקפה לאכול עוגה, ומכיוון שמכונת הקפה שלי בתיקון, וממילא אני נזקק לקפה בחוץ, כמובן שהסכמתי. אבל בבית הקפה מצאו לעצמם משחק חדש. קרח. הם ביקשו את קוביות הקרח שהיו בכוס המים שלי, שיחקו איתן בפיהם בהנאה, ואחרי כן ביקשו עוד.
"לכו תבקשו מן האיש בבית הקפה," אמרתי להם.
ושני השובבים האלה נכנסו לבדם אל בית הקפה.
"דוד! איש!" פנו למלצר, "קרח!"
והוא גהר אליהם והוסיף להם קוביות קרח בכוסות החד-פעמיות.
אחרי הקפה הלכנו לכיכר, שם התעכב דניאל על מדרגות הבנק. איזה שיכור הקיא שם את נשמתו, ודניאל עמד מסוקרן מעל שלולית הקיא היבשה-למחצה.
זה מגעיל כמו שזה נשמע.
אז ניצלתי את ההזדמנות להסביר להם מה זה קיא, ושכדאי להיזהר מלגעת בו, וגם, שאנשים חולים בבטן מקיאים, ולפעמים גם אנשים ששותים הרבה מדי יין. אם כבר חינוך, אז גם חינוך נגד אלכוהול, מגיל צעיר.
הם ביקשו להסתובב עוד. אז טיילנו עם העגלה, בעוד הם עומדים עליה, לא יושבים בה, חלילה, בהרצל ונחלת בנימין, שם הסברתי להם מה הם גלילי הבד בחלונות הראווה של החנויות, ואחרי כן דניאל ביקש לאכול פיצה. "אני רעב," אמר. "פיצה."
פשוט מדהים אותי שהוא כבר לגמרי מדבר.
עצרנו בפיצה, הם אכלו שני משולשים, ואני אכלתי בעיניי את אביבוש, אחד הבחורים העובדים שם, והתביישתי לפנות אליו בדברים. כן. אני אולי אקטרווגנטי, אבל גם ביישן. מוזר, לא?
אחרי כן סיכמנו את הערב במחרוזת שירים על המחשב, סיפורים במיטה וסיכום היום בצוותא. היה כיף, כמו שהם אומרים. באמת היה כיף.
ומחר אנחנו נוסעים לשחק עם דודה אוסי בעמק חפר. שזה בכלל אגדה.
לילה טוב ושבוע טוב. רצוי בלי מלחמה.
