על פוליטיקה ויעני סקטוריאליות – ארבעה סיפורים אישיים.

1.

אתמול מיכאל ודניאל שיחקו בכדורגל בבית. אמרתי להם שיעשו את זה בחדר המשחקים שלהם. לא בסלון, כדי לא לשבור כאן משהו. הם עלו למעלה, ואחרי כמה רגעים ירד דניאל למטה.

"אבא, אתה רואה? אמרנו לך שמשהו יישבר! בעטנו בכדור והוא שבר מנורה!"

"בסדר גמור. לא קרה שום דבר. קחו יעה ומטאטא ונקו את זה," השבתי לו. "אבל זה לא אתם אמרתם לי שמשהו יישבר, אלא אני ביקשתי מכם שלא תשברו כלום:)".

מקץ כמה דקות ירד דניאל שוב למטה.

"אבא, ניקיתי ככול שיכולתי."

כששמעתי את הלשון הצחה הזאת מפיו, יכולתי לעשות רק דבר אחד. לגשת ולנשק אותו על מצחו, ולהוסיף מילה טובה על מעשיו ועל העברית שלו.

הבוקר התקשרה אלי המחנכת של הילדים מבית הספר. היא הזכירה לי, שהצעתי לקיים מפגש עם סופר בכיתתם. מכיוון שביקשתי גם לספר לילדים את סיפור בואם לעולם של ילדיי, כדי למנוע מהם שאלות ועלבונות בנוסח 'אין לכם אימא,' סיכמנו על שני מפגשים, שבהם אדבר עם ילדי כיתה א' על המעבר מן האוטוביוגרפי לבדוי. במפגש הראשון אבוא לכיתה, ואספר לילדים את סיפור הפונדקאות של בניי, עם ספר הילדים שכתבתי להם, ורק להם, על כך. במפגש השני אביא לכיתה את מכונת הכתיבה האהובה והישנה שלי, יחד עם חבילת דפים לבנים, אכתוב יחד עם הילדים סיפור שיחברו יחד וגם יציירו אותו אחרי כן.

ככה זה בבית של אב הומו. שבמקרה הוא גם סופר.

לך תסביר את זה לארגונים הדתיים היוצאים כעת בקמפיין מחריד שמבקש לשלול מאתנו את הזכות להורות. הם, המגדלים המון ילדים בתנאי דחק, אומרים לי שאני לא יכול להיות אב, ו'מייתם' את ילדיי מרגע לידתם.

אפשר להתפוצץ, לא? אז בואו נתפוצץ. באמת נתפוצץ. בבית המשפט, ברחוב, בתקשורת. בכנסת. בציבוריות הישראלית.

2.

מאוחר יותר, מילאתי לילדים אמבטיית קצף. זה אחד התענוגות השבועיים שלהם אתי. הם שכבו במים החמימים, אני התיישבתי על הארץ ליד דופן האמבטיה, ושוחחנו.

"אבא, תגיד, נכון כף יד של תינוק קטנה יותר מכף יד של מבוגר?" שאל דניאל.

"כן, כמובן. למה אתה שואל?"

"כי אני רוצה אח קטן. או שניים. לא מספיק לי אח אחד," חייך והצביע על מיכאל.

"כן, אבא, גם אני רוצה עוד אח קטן," אמר מיכאל, "נוכל לשחק אתו, לטייל אתו, להראות לו דברים."

"טוב, אתם הרי יודעים, זה עולה המון כסף," חייכתי אליהם.

"כן, אבל תבטיח לי שכשיהיה לך המון כסף תוליד לנו אח קטן," ביקש דניאל.

"אני מאוד מקווה שזה יקרה," חייכתי אליו, ולבי התכווץ בי מצער ומכמיהה לעוד ילד או שניים. אני עם חבות של 300,000 ש"ח לבנק, שהצטברה מאז ראשית תהליך הפונדקאות שלי, דרך שנות גידולם של הילדים עד הנה. וכמוהם, אני משתוקק לעוד ילד. אבל בשביל זה אני צריך סכום כפול.

חברה טובה, אם יחידנית בעצמה, היודעת שזו כמיהתי, האיצה בי השבוע לפתוח הדסטארט. התרמה למימון הליך פונדקאות נוסף, כדי להוליד אחים למיכאל ולדניאל.

לך על זה, היא אומרת לי. אל תוותר על החלומות שלך.

המשפחה שלי מאוד מתנגדת לזה. וזה כולל סנקציות.

אבל לבי אומר לי, שאחיה עוד שנים רבות, ואם לא אעשה כן אצטער צער רב. מה לעשות, אלוהים אדירים.

ואני חייב למהר. כי אפילו הנוסח הכי פרו להט"בי של התיקון לחוק הפונדקאות, שעוד לא עבר בכנסת, זה שחיברה חה"כ יעל גרמן, קובע במפורש, כי לא יותרו הליכי פונדקאות למי שהוא מעל 56 ו/או יש לו כבר ילד ביולוגי אחד. ואני בן 58 עם שניים. ורק רוצה עוד.

3.

הערב העלתה חברה מרכזית מן הקהילה, פעילה במרצ, מישהי שאני מעריך מאוד, פוסט שבו היא מלינה על כך, שחיסול המחבלים שרצחו ישראלים הוא 'בית דין שדה,' וכי ראוי שיעמדו למשפט במקום לחסלם. זה מה שהיה לה לומר ביום שבו קברו תינוק בן ארבעה ימים ושני חיילים בני 19 ו-20. הזדעזעתי מזה עמוקות. הפוסט הזה הבהיר לי עד לאן הרחיק השמאל הלא-ציוני ועד כמה הוא כרוך ולפות במרצ.

מרצ הייתה פעם הבית הפוליטי שלי. זה היה המקום הטבעי לי כמי שמאמין בשוויון. לא עוד. מרצ לא תראה לעולם את קולי שוב בקלפי, עד שלא תתנער מהשמאל הלא-ציוני. אני אצביע רק בעד מפלגה ציונית, לאומית, הדוגלת ומקיימת את ערכי השוויון והערבות ההדדית. כך, למשל, כמו המפלגה שאני עצמי מנסה להקים.

4.

בשמונה בערב, כשהתבוננתי במהדורת החדשות של תאגיד כאן, בסיקור של כול אירועי היום הזה, כמעט ופרצתי בבכי מול תמונותיהם של יובל מור יוסף ויוסף כהן, החיילים שנרצחו היום בגבעת אסף. ואז נתקפתי בחרדה הורית. אמרתי לעצמי בלבי, אין מצב שאני מגייס לצבא את בניי. רק יגיעו לגיל 17, אני פשוט קם ומסתלק איתם מכאן.

ואז עלה בי הקול האחר. איזה שטויות, אילן. הרי אתה בן דור שני לניצולי שואה, ומכיר מקרוב את תולדות העם היהודי. אתה יודע שאין לך ולכם מקום אחר. ואתה גם יודע, שנגזר על עם ישראל להמשיך ולשלם את מחיר הדמים הנורא הזה, כדי להמשיך ולחיות כאן.

לבי שוב זעק בי, שאני לא מוכן. ושאני מוכרח עוד שני ילדים. שאני לא רוצה למצוא את עצמי כאב שכול אי פעם, כי פשוט לא אוכל לעמוד בזה. זה ירסק את נפשי, את חיי.

ונמלאתי בכאב ובבהלה. ולא ידעתי את נפשי מזה.

ואז שוב אמרתי לעצמי. אתה חייב להגיע לכנסת. אסור לך להסתפק בכתיבה. עליך להיכנס למוקד ההכרעה הלאומי. גם אם זה יהיה לך קשה, גם אם אתה מעדיף את השקט שלך בבית. כל זאת, כדי לנסות לשנות את הגורל שלנו כאן. לקדם את השלום באזור, ואת החברה האזרחית בו-בזמן.

5.

הלילה הייתה לי שיחת טלפון מטלטלת, קורעת לב, עם בחור חרדי. הוא פנה אלי רק בזכות הודעתי על ניסיוני להקים את "שווים, מפלגה ישראלית גאה."

הוא סיפר לי סיפורים מסמרי שיער על המתחולל בעולם החרדי. כך, למשל, קיום יחסי מין עם קטינים בהיתר, כי 'אברך רווק בכול זאת צריך מישהו להיות איתו', ועוד זוועות.

הוא יודע שהוא הומו מגיל צעיר, עבר טראומה מינית בישוב מגוריו, ובסופו של דבר נמלט משם. הוא נמצא בהוסטל קהילתי, זוכה בטיפול מסור, מאמין ב-ה', משתדל להתפלל ולקיים מצוות ולהיראות ולנהוג כחרדי בכול דבר ועניין. אבל הלב שלו שבור. משני בתי כנסת זרקו אותו, כשגילו את נטייתו, לבית כנסת שלישי הוא לא יכול ללכת כי הוא מרוחק ממקום שהותו, ואת חנוכה העביר בצער גדול. וגם את השבת.

חיברתי אותו מיד עם קהילה רפורמית ועם קהילה אורתודוכסית בתל אביב, בבקשה שינסו למצוא לו משפחה מארחת, לשישי-שבת, כדי שיוכל לשהות בבית יהודי חם ולהתפלל תפילה כהלכתה.

כרגע קיבלתי הודעה שנמצא זוג בחורים יראי שמים, אבות לילד קטן, שישמחו לארח אותו בביתם, כדי שיעשה עמם שבת מבלי להיות קרוע בין אמונתו בשם יתברך לבין זהותו.

ברוך השם. באמת.

אמשיך לסייע לו ככול יכולתי, אף על פי שמעולם לא פגשתי בו.

*

בשביל סיפורים כאלה צריכים מפלגה גאה.

רק חברי/ות כנסת מן הקהילה הגאה יטפלו במסירות בסיפורים האישיים הכואבים הרבים, המהווים את רקמת החיים ואת רקמת הסיפור של הקהילה הגאה.

גשו למשרד הפנים, הוציאו תעודת אזרחות והודיעו לי על כך. או-אז אתאם לכם/ן מפגש עם עורך הדין של המפלגה, כדי לחתום בפניו על בקשת הייסוד שלה.

אשמח גם לקבל מכם/ן המלצה, למי כדאי לפנות ולהציע לו/לה לרוץ עמנו לכנסת. אנחנו מחפשים א/נשים טובים/ות מן הקהילה, שהם א/נשים חרוצים/ות, אנשי ונשות מעש, שיהיו מוכנים/ות לעבודה פרלמנטרית קשה.

כמו כן, תוכלו לתרום כסף למימון הייסוד שלה, כאן.

שתהיה לכולנו שבת מבורכת ועד כמה שאפשר גם שקטה.

אילן.

נ.ב.

הציעו גם אתם בבתי הספר שילדיכם לומדים בהם לבוא עם ספר ההורות שלכם/ן ולספר לילדים על הורותכם/ן אותם/ן. זו הדרך הטובה ביותר שבה אנו יכולים לרפד את המסגרת החינוכית של ילדינו ביחס חם ואוהב ומקבל. זו גם דרך טובה להאיר את החושך.