אחת הסיבות הטובות בשלהן אני מאושר שהבאתי את מיכאל ודניאל לעולם, מלבד הם עצמם כמובן, היא אבא שלי. נודע לי, שאמר לכמה אנשים, שלא בידיעתי, כי בואם לעולם הוסיף לו חיים. היום גיליתי זאת במו-עיניי, ובליבי.
הבוקר התחיל כרגיל מוקדם. אבל היינו צריכים להישאר בבית עד עשר, כי בתשע וחצי הגיעה לכאן רחל מדר-איינהורן, עם בתה נעמה, כדי לעשות הגהות לספר שיריה, שיראה אור ממש בקרוב אצלי.
כשנכנסה, היינו בדיוק אחרי בריכה בחצר, והבית היה הפוך. לא הספקתי לסדרו.
"אני מתנצל שהבית נראה ככה," אמרתי לה, "לא הספקתי לסדרו."
"זה בית שיש בו חיים," חייכה אלי רחל, ובמשפט הקטן הזה לימדה אותי המון על יכולת ההכלה של אימהות, של נשים.
מה זה משנה שהבית מבולגן, אם יש בו חיים.
מה זה משנה, אם את ההגהות על ספר שיריה הראשון, הנפלא, עשתה על שולחן המטבח שלי.
שוב הבנתי שיש לי מה ללמוד מאימהות ומנשים. שוב הבנתי שאני אמא עובדת. ושעצם זה, שאני מצליח להכניס הגהות לספרים של מרסלה ושל רחל, וגם לזה שלי, בתוך החופש הגדול, עם הילדים, זה נס.
הנס של כל אמא עובדת, שמנסה לשלב קריירה עם אימהות.
אבל אחרי שהלכו מכאן, בעשר, הילדים היו חסרי שקט לגמרי. הם היו צריכים תנועה. הכנסתי אותם לעגלה, ועמדתי רגע נבוך, מבלי שיהיה לי מושג מה אעשה איתם. ואז צץ בי רעיון. צלצלתי לאבא שלי.
"אבא, מה נשמע? אתה בבית?" שאלתי.
"כן."
"אתה עסוק?"
"לא."
"מה דעתך שנבוא לקניון בהרצליה וניפגש איתך שם? הילדים חסרי מנוחה, ואני מחפש בשבילם מקום בילוי עם מיזוג. ניפגש, יאכלו שם צהריים וכך יעבור חצי יום."
אבא אמר שהוא מתלבש ובא.
פניתי לקניון ארנה בהרצליה.
מעולם לא הייתי בקניון הזה. שנים רבות חלפו מאז היו חופי הרצליה חופי החופש הגדול של ילדותי. כשאבא שלי אמר, שהקניון נמצא איפה שהיה פעם חוף הנכים, לא זכרתי את זה. כבר לא הייתה לי תמונה של זה בראש.
אבל הפעלתי את הג'י.פי.אס, והגעתי לשם.
הילדים נרדמו כבר ביציאה מתל אביב. לרגע חשבתי לעשות סיבוב פרסה, להכניס אותם למיטותיהם בעשר בבוקר וללכת בעצמי לנוח. אבל ידעתי, שזוהי שנת הבוקר שלהם, ושהיא שינה חטופה, בת כחצי שעה בלבד. כשיתעוררו, יהיו ערניים ופעלתניים, ואז אצטער על כך שהם איתי בבית.
אבא שמח מאוד לקראתם. רק כשנפגשנו נודע לי, שבעצם התכוון ללכת לנוח. הצטערתי שלא אמר לי זאת מקודם, אבל הוא צחק ואמר, שממילא חשב הבוקר על הילדים, אז טוב שנפגשנו.
הסתובבנו בקניון המפואר, מגלים פינת הפעלה לגיל הרך, ובה כמה נדנדות ומחילות מבד רך, פינת תינוקות, שהיא בעצם 'אי' גדול ורחב ידיים של מזרני פעילות באמצע הקומה הראשונה של הקניון, ועליו יושבות אימהות צעירות עם תינוקיהן הרכים, מצאנו פינת יצירה בחנות בעלת תושייה, שהוציאה שולחנות וכסאות ילדים נמוכים לקניון, ובה ניתן לרכוש בקבוקים למילוי בחול צבעוני – באמצעות משפכים – או מסגרות מוכנות לתמונות, לצביעה על ידי הילדים.
לולא ידעתי שמיכאל ודניאל עוד אינם מסתדרים עם צבע, הייתי מתיישב איתם שם בשמחה.
אבל זה יחכה עד לחופש הגדול של השנה הבאה, כך נראה לי.
ואז גילינו את הלונה פארק של הקניון. חלל גדול, ובו רכבת חשמלית שהילדים נוסעים בה, קרוסלה חשמלית ענקית, עולה ויורדת, חיות ממונעות, מכוניות שנעות באמצעות מטבעות של שני ש"ח, ג'ימבורי שכולו סולמות ומגלשות מפלסטיק רך ובסופו מגרש מלא בכדורים צבעוניים, ואפילו פינת אכילה של ילדים.
הילדים נהנו שם מאוד, ואנחנו רצנו אחריהם, שלא יסכנו את עצמם.
בשלב מסוים מצאנו את עצמנו אבא ואני, מיכאל בידיי ודניאל בידיו, בראש שתי מגלשות צמודות, תלולות, מן הקומה השנייה של הג'ימבורי.
"אני אחזיק את מיכאל ואתה את דניאל – ונתגלש," הצעתי לאבא שלי.
והוא, כבוד השופט, בן השבעים ושמונה, שיהיה לי בריא ושלם, התיישב לצידי בראש המגלשה, ושנינו גלשנו למטה עם הילדים.
כשהגיע למטה, משוטח על גבו, לרגע נבהלתי. שאלתי אותו אם הכול בסדר, והוא אמר שכן.
שכחתי לגמרי שיש לו בעיות גב וכתף שבורה. ישמור אלוהים.
אחרי כן הלכנו לאכול. הילדים מאוד אוהבים שיפודי פרגיות, אז אבא הזמין אותם לאכול שיפודי פרגית עם צ'יפס, ואמר גם לי להזמין משהו.
"אני עוד לא רעב," השבתי לו.
"גם אני לא," אמר. "אבל תאכל. ככה תגיעו הביתה ותוכל ישר ללכת לישון."
תוך כדי כרסום סיפרתי בגאווה לאבא, שאני מצליח להכניס הגהות של מרסלה ורחל, וגם של ספרי שלי, ביומיים האחרונים, יחד עם כל הפעילות של הילדים.
"רגע, ומה עם הספר שאתה עורך?" שאל.
"זה מתעכב קצת," השבתי.
"אל תעכב את זה, אל תיתן לה לחכות," אמר אבא.
פתאום הבטתי בו וקלטתי – אבא הוא תמיד אבא. אבא ממשיך להזין אותי פיזית ולדרבן אותי בעבודתי, גם כשאני בן חמישים ושלוש…
ואז, כשדניאל ומיכאל אמרו בקולותיהם המתוקים 'אבא, אבא' (הם מתכוונים בזה גם ל'סבא', אבל עוד לא יודעים להגות את ה-ס'), הבנתי באיזו מחוייבות מדובר.
לכל החיים, בייבי, אמרתי לעצמי, וגם אחריהם, אני מוסיף כעת.
הרי את אמא שלי אני שומע גם מן המתים.
(לפעמים היא דואגת לילדים יותר מדי, ואני מרגיע אותה. אבל כשאבא שלי אמר היום, שוב, בפעם האלף, כמה הוא מצטער שלא זכתה לפגוש בהם, לא סיפרתי לו את זה, כדי לא להוסיף לו עוד צער).
עד שחזרנו הביתה הילדים כבר היו ישנים במכונית.
ברם אולם, אם קיוויתי שאוכל לצלול אל שנת הצהריים שלי בקלילות, טעיתי.
זמן קצר אחרי שהנחתי אותם על מיטותיהם התעוררו, ופשוט סירבו לישון בצהריים.
אני כבר נמרחתי על המיטה שלי, שפוך מעייפות.
אז הודעתי להם שאבא ישן, שמתי על עצמי את מסיכת האוויר ומסיכת העיניים, ונכנסתי מתחת לשמיכה ולמיזוג האוויר.
אלא שזו הייתה שינה טרופה מאוד.
פעם אחת קפצתי כי שמעתי את בכי המצוקה של דניאל. זה סוג של בכי שמעיר אותי מכל חלום או שינה. קפצתי מן המיטה ומן החדר לחדרם, ומצאתי אותו שוכב על בטנו, על גבי שורת ספרי היהדות שעל סף החלון בין חדרם לבין הסלום, בגובה מטר ומשהו.
השובב מטפס ממיטתו אל סף החלון הזה, ואז מתיישב על הרסיבר. היום שורת ספרי היהדות של הוצאת ידיעות אחרונות פשוט מנעה את נפילתו על הראש, מגובה מטר ומשהו, מאחרי הטלביזיה.
פעם שנייה קפצתי מן המיטה מבכיו של מיכאל. הוא בא אל דלת חדרי בוכה, מראה לי את אצבעו הקטנה.
כנראה נתפסה במשהו.
בקיצור, בשעה שלוש ומשהו קמתי מן המיטה, אפוף שינה ושארית חלומות. היה נדמה לי שישנתי.
התקלחתי, ויצאתי איתם לסיבוב.
רק תוך כדי הליכה לאספרסו בר הבנתי, שבכלל לא ישנתי, ושאני עייף מת.
אבל מה זה משנה, כשהילדים ערניים ורוצים פעילות?
הורדתי אותם בקצה הכיכר החדשה בשדרות רוטשילד, הפעם ממש מול החלונות של "פרונטו." יש שם דאק עץ חדש, שהם נהנו לקפץ עליו וממנו, ולרוץ משם אל קירות הזכוכית של בניין המשרדים ממול, ולהביט מוקסמים בדלת המסתובבת שלו, שנזהרתי שלא יילכדו בה.
אחרי כן לקחתי אותם אל חזית הבנק, אל סניף דיסקונט, שהם אוהבים להשתעשע מול חלונותיו.
לפתע ראיתי תנועה בפנים. הצמדתי פניי לזגוגית, ושאלתי את הילה אם ריקי בפנים. היא הנהנה, ומקץ רגע יצאה אלינו סגנית המנהלת, ריקי, שעזרה לי להשיג את המימון לפונדקאות, וממש שמחה לראות את הילדים עומדים למולה.
היא פתחה לנו את הדלת, נכנסו לסניף שכבר היה סגור רשמית, והצהלנו את רוח העובדים והעובדות שם בתצוגת תכלית של מיכאל ודניאל.
ואחר כך חזרנו הביתה, לארוחה ולמקלחת, לסיפורים ולמשחק עם לונה וסולטן, עד שנרדמו, קרוב לשמונה וחצי בערב.
לפעמים יוצא יום מוצלח דווקא כשלא מתכננים. כזה היה היום הזה. על פי התכנון המקורי היינו אמורים לנסוע בו לירושלים, להתארח אצל בעז צעירי ומשפחתו, ללכת לגן החיות התנ"כי, לאכול ופל בלגי ולחזור הביתה.
בסוף מצאנו את עצמנו עם סבא, בקניון ארנה, מגלים לונה פארק שהקסים את הילדים, ובו אבא שלי אמר, "לפה כדאי להביא את הילדים שוב."
וכך כנראה גם יהיה.
כי יש הרבה סוגים של כיף עם הילדים. אבל כיף מיוחד במינו הוא לפגוש את סבא, בפגישת בוקר לא מתוכננת מראש, ככה, מתוך אהבה, געגועים וספונטניות, ולהעביר יחד כמה שעות של כיף.
לילה טוב.
כרגיל מענג ומרגש . מצדיעה לסבא אביך. רואים כמה אהבה יש בו אליך ולילדים. הנה עוברים להם הימים עם כל הקשיים אתה מוצא פתרונות והמצאות של כיף להם ולך.