כמו רבים אחרים, גם אני פתחתי את הבוקר עם ההודעה הדרמטית מבית החולים 'רמב"ם,' לפיה סיכויי הישרדותו של אמיר פיי גוטמן קלושים. כמו רבים ורבות אחרים/ות, גם אני התפללתי להצלתו.
איננו מכירים, אבל הסיפור שלו נגע בלבי כמו בליבות רבים אחרים. כל המסע שלו ושל ינאי עד להולדת רוי, הדרמה האיומה עם האבחון השגוי של מחלתו, וכעת האסון הנורא הזה. אי אפשר לעכלו כלל.
למן הרגע שבו נודע מותו, תמונתו יחד עם ינאי ועם רוי אינה מרפה ממני. אני מהרהר בינאי, שהופך לאלמן, ברוי בן הארבע, שיגדל בלי אחד משני אבותיו, ולבי כואב.
המוות המיותר והמזעזע הזה של אמיר מעמיד אותי, כמו כל הורה בכלל, והורה יחיד בפרט, וכמו כל אב גאה בקהילה, מול הפחד הגדול מכולם. שמא איחרנו את המועד, שמא הבאנו את הילדים לעולם בגיל מאוחר מדי, שמא נצא מן העולם ונותיר אחרינו יתומים, שיצטרכו לגדול ולהתבגר בלעדינו.
חברי, יוסי לוי-אבני, נתן ביטוי מלא עוצמה לפחד הזה, בספרו החדש, "רוכלי האהבות," שאת קריאתו סיימתי השבוע בלב מטולטל. "האם תזכור את הרגע המקסים הזה שבו אני מחבק אותך ומדבר אליך? בנו של נמרוד היה בן ארבע כשאביו מת, והוא כמעט שאיננו זוכר אותו. רק פיסות קלושות מנצנצות אליו מן האפלה. אם חלילה יקרה לי משהו, יותם שלי, האם תזכור אותי? האם תזכור את האיש הזה שמלהג באוזניך כל כך הרבה? שיושב לידך וכותב?
הרי לא אוכל להתלוות אליך למסעות הגדולים של העתיד. כאשר תעמוד על דעתך, אני כבר אהיה איש בא בימים. ואולי לא אהיה בכלל. הזמן בכלינו קצר, בן. זה לא הוגן. לכן אני כותב. כי אני אוהב כל כך. מעולם לא חשתי אהבה כזו. אינני יודע כיצד להתמודד איתה. האהבה שלי אליך מערבבת את כל מגירות הנפש שלי. היא חדשה לגמרי. מעולם לא לימדו אותי להיות אבא."
ובמקום אחר הוא כותב: "אני יודע שלא אצעד לצדך בדרך הארוכה שעוד צפויה לך. ואני רוצה כל כך לגונן עליך מפני העתיד […] תן לי שאזכה. שאזכה להיות לידך ככל האפשר. כי הזמן שלנו מוגבל, בני. וזה כואב לי. סלח לי, יקירי, אם לא אוכל לחבק אותך כשתצטרך חיבוק של אבא, לתת לך עצה טובה, לעמוד לצדך בכל המבחנים שעוד נכונו לך. לשמוע ממך על אהבות ראשונות. סלח לי שלא אוכל להשתתף גם בשמחת ההצלחות הנפלאות שעוד תדע בחייך. אני לא צעיר מאוד, בני. הגוף שלי כבר מתחיל לאותת אותות של גיל…"
*
הפחד הזה, להיעלם מחיי ילדיך בעודם צעירים, הוא קשה מנשוא. ולמול מותו המצער כל כך של אמיר פיי גוטמן הוא ניעור בלב כל הורה בקהילה. לכן, מלבד ההשתתפות בצערם של ינאי ורוי ובני המשפחות והחברים, אני מבקש מכם רק דבר אחד, חבריי להורות – כיתבו לילדים את סיפור בואם לעולם, דאגו לצוואה מעודכנת, בה תציינו שמות אפוטרופסים למקרה אסון, ותפרטו איך הייתם רוצים שילדיכם יגדלו בהיעדרכם, ופתחו לילדים חשבונות חסכון.
זה המעט שאנחנו יכולים לעשות למענם.
ותשתדלו לשמור על החיים. הם מתנה גדולה, נס מופלא, שראוי לשמור עליו.
כל כך נוגע ללב ומרגש.