היום, פעמיים, בבוקר ובערב, תפס מיכאל את הבולבול בזמן שחיתלתי אותו, ואמר "אין בולבול! נגמר בולבול!" וצחק.
"לאן הלך הבולבול?" שאלתי אותו.
"לגן העיר."
"ומה הוא יעשה שם?"
"ישחק במכוניות."
"הוא גם יאכל שם עוגה?"
"כן."
"לבולבול יש פה ושיניים?"
"כן."
"בולבול מאוד מעניין יש לך," צחקתי, ואז שמתי עליו את החיתול.
השיחה הזאת חזרה פעמיים. כדי להראות לי שהוא יודע לספר סיפור וגם דבק בו. אתמול, כשטיילנו בעגלה, ומיכאל עשה את עצמו בוכה, הצביע עליו דניאל ואמר "די עושה הצגה."
נשבע לכם שכך אמר.
אבל הוא כבר אומר הרבה יותר מזה, דניאל. היום הוא הצביע על מטוס שחלף מעלינו עם ערב, ואורותיו דולקים. "הנה מטוס," אמר. "יש לו אור."
"איזה יופי, אתה כבר ממש מדבר, דניאל, אתה ילד גדול," החמאתי לו.
"אני ילד גדול," אמר.
"אני גדול," מיהר מיכאל לומר אף הוא.
"גם אתה גדול," הוספתי, "שניכם ילדים גדולים ונהדרים וכיף לי אתכם מאוד."
השיחות הקטנות האלה מילאו לי את היום. אך לא רק הן. היום החלטתי שנשב בבית. היה מאוד חם, אני כבר הייתי מותש לגמרי מן החופש הגדול, ומסוף השבוע, וגם הבטחתי לילדים שאאפה שתי עוגות שוקולד, אחת לגן ואחת לבית, למחר. הם הודיעו לי, שילכו לגן החדש רק אם אבוא איתם (וגם דודה אוסי וסבאל'ה) ונחגוג יום הולדת. יום הולדת למי, שאלתי. לאבא אילן. אז הצעתי להם שנחגוג לגן החדש.
בקיצור, אחרי הכושר התכוונתי לאפות. וחיפשתי מה לעשות עמם כדי שיאפשרו לי זאת. או-אז נזכרתי בהבטחה שלי לבילוי בימי החופש הגדול, שעוד לא התממשה. שנכין יחד פודינג. אז הזמנתי אותם אל שולחן האוכל, הפשטתי מהם את חולצותיהם, שמתי בפני כל אחד מהם קופסת פלסטיק עם חצי חבילה של אבקת פודינג שוקולד וכוס חלב, נתתי בידי כל אחד מהם כף מרק גדולה, והראיתי להם איך לערבב את האבקה בחלב, כדי שייצא מזה פודינג.
הם השתוללו מהנאה, אכלו מהפודינג בכל שלבי התהוותו וגם התיזו מסביב, ומרחו על עצמם ועל השולחן, ועל לונה, שלקלקה כל טיפת פודינג שנשרה מן השולחן לארץ, והיו הרבה כאלה,
ובזמן הזה אני הכנתי את התערובת לשתי עוגות שוקולד. במקום סוכר הכנסתי בהן סירופ אגבה, במקום קמח תופח קמח חיטה מלא, כדי שגם אני אוכל לאכול מהן בלא חשש מרמת הסוכר שלהן, ואת ציפוי השוקולד עשיתי משאריות הפודינג שלהם, בתוספת מעט מרגרינה וכמה טבליות שוקולד מכל מה שהיה בבית.
העוגות יצאו נהדר. ואז הזמנתי אותן לזרות עליהן סוכריות צבעוניות קטנטנות, והם כמובן ביקשו שאזרה אותן על כפות ידיהם, וזללו מהן בתיאבון.
בתנור החם כבר הכנסתי גם פרוסות תפוחי אדמה ונתחי עוף, וכך גם יצאה לנו מזה ארוחת צהריים, שלשמחתי זללו בתיאבון רב.
אחר הצהריים רחצתי אותם, הלבשתי אותם בבגדים נקיים ויצאנו לטייל. הפקדנו צ'ק בבנק, שיחקנו קצת בכיכר, שם דניאל נהנה מאוד להוביל להנה ולהנה את לונה ברצועתה, ואחרי כן הזמנתי אותם לשבת בעגלה ולהמשיך לטייל.
"לא הביתה," הבהיר מיכאל.
"לא, לא הביתה, נלך לטייל," הבטחתי להם.
המשכנו ברחוב הרצל עד דרך יפו. ואז חצינו אותה ונכנסנו לרחוב כפר גלעדי, והלכנו לאורכו, בעודי מסביר להם על כל מיני דברים בדרך. מי אוסף את האשפה הרבה מן הרחובות, מה זה תריס חשמלי, התעכבנו על המון ציורי הקיר בפלורנטין, על התריסים הישנים של החנויות ועל הקירות מסביב, ואחרי כן חצינו את גשר שלוש. מכיוון שבית שכטר היה פתוח, זו הייתה בעבורי הזדמנות להציץ גם לשם, אל הבית שהיה פעם מקום הוללות של הקצינים הבריטיים, בתקופת המנדט, ואחרי שנים שעמד בשיממונו הפך למרכז למידה ואירועים של מכון שכטר ליהדות מתקדמת.
פגשתי שם את הרב רוברטו ארביב, שמזמן רציתי לפגוש אותו מחוץ לפייסבוק, בדיוק כשסיים מפגש ראשון של כיתת בר מצווה לבני השכונה, והוא סיפר לנו, כי בעוד שבועיים תתחלנה להתקיים במקום, מדי שבת ב 11 בבוקר, הצגות ילדים קטנות מסביב לפרשת השבוע, והזמין אותנו אליהן. נראה לי שנבוא אליהן בשמחה.
חזרנו מן הטיול הארוך הביתה, ואז דניאל טיפס על כיסאו ליד שולחן האוכל, ואמר "ארוחת ערב."
שמתי בפניהם ארוחת ערב, והם אכלו אותה בתיאבון. דניאל במהירות אופיינית, מיכאל באיטיות כהרגלו.
סיימנו את היום הזה במשחק ממושך במיטה, שבה שרתי להם שירים והם קפצו עלי ועל המיטה ונהנו מאוד.
הם נרדמו רק בתשע וחצי בלילה.
תוך כדי כך הרגשתי איך שלווה יורדת עלי. שלוותו של הורה שהחופש הגדול של ילדיו הסתיים, ומחר יוכל להביאם מחדש אל הגן. שלוותו של מי שעמד באחת המשימות הגדולות בחייו. לבלות חודש ימים עם ילדיו, מבוקר עד ליל, מבלי לצאת מדעתו, ותוך כדי השתדלות מרבית לשמחם וללמדם דברים חדשים.
בעייפות נינוחה הבטתי בעצמי ובהם, ואמרתי לעצמי שעמדתי במשימה.
מחר אביא אל הגן שני ילדים בוגרים ומלאי חיים. ילדים מדברים, היום לראשונה בחייו אמר דניאל בצורה ברורה הן את שמו והן את שמו של מיכאל, מלאי הומור ודמיון, בעלי אוצר מילים מפותח ויכולת להעסיק את עצמם ואף לבטא את רצונם בבירור. ודאי לי, שהגננות תבטנה בהם בתדהמה. אז אמנם, הם לא נגמלו עדיין מחיתולים, מפני שלא זירזתי בהם, אבל כשמתחשק להם להשתין בעמידה הם יודעים להתפשט בעצמם ולעשות כן, וכשהם רוצים לשבת בשירותים הם מתפשטים ומבקשים זאת. אמנם, הם עוד אוכלים בקבוק אחד או שניים של מטרנה ליום, אבל בהחלט טועמים סוגי מזון שונים, ובעיקר – הם שני ילדים מקסימים, עליזים, שובבים ומלאי שמחה, הממלאים בשמחה ובאהבה את לב כל רואיהם.
ודי לי בזה.
כן. הייתה כאן גם מלחמה. והם למדו מהם אזעקה, מקלט, צופר ובום-טראח, ובכל פעם שהם שומעים אזעקה של מכונית או של חנות הם נדרכים ואז מרגיעים את עצמם שזו לא אזעקה. ובכל פעם שהם שומעים משהו נופל הם קופצים, וצריכים להזכיר לעצמם שזה לא בום-טראח. והלוואי והייתי יכול למנוע מהם את הידיעה הזאת. אבל אינני יכול למנעה מהם. כל שיכולתי לעשות, וכך עשיתי, היה להשתדל לא לירא אותם מפני זה יתר על המידה, להרגיל אותם בזה, שאני שומר עליהם ועל שלומם ובריאותם, ולהשתדל ליהנות אתם בכל רגע ורגע, כדי שהמלחמה לא תותיר בהם צלקות גדולות מדי.
ואני מקווה שהצלחתי גם בזה, ושהמלחמה אכן הסתיימה.
שתהיה לנו שנת לימודים טובה, פוריה ומוצלחת, ובעיקר שקטה.
וכמו שאמרתי לילדים הערב, החופש נגמר, מחר גן. אבל עוד מעט יהיה עוד חופש. ראש השנה, יום הכיפורים וסוכות, ואפשר לנסוע בסוכות במטוס למקום שנקרא אילת, ליד הים, עם ברכה, ודגים ששוחים באקווריום.
"לא מטוס," קרא מיכאל, "אני אפול."
"אתה לא תיפול, מיכאל. אני אשמור עליך," אמרתי לו. "אתה הבן שלי. שניכם הבנים שלי. אני שומר עליכם שלא יקרה לכם שום דבר."
"עלי בן לטיפה," אמר דניאל.
"כן, עלי הוא הבן של לטיפה, ואתם הבנים שלי," השבתי לו, "ואתם גם החברים הכי טובים שלי," נשקתי לכל אחד מהם.
לילה טוב.
