"אבא, אבא, מהר! מיכאל נפל למים!" רץ דניאל אל המקום שישבתי בו, במרחק כמה מטרים, מדבר בטלפון.
כבר בילינו בברכה יחד, עם מצופים וגלגל, התקלחנו לשבת והתלבשנו, כבר היה ברור לילדים שלא נכנסים למים בלי אבא, ופתאום דבר כזה.
העפתי מהיד את הטלפון באמצע השיחה ומיהרתי לבריכה. מיכאל עמד בה, אוחז בידיו את דופנותיה. מזל שהמים הם בגובה שלו. אבל זה לא משנה. הוא בכה מבהלה.
"אבא כועס! אבא כועס!"
משכתי אותו בידיו מן המים וחיבקתי אותו, רטוב כולו. "אבא לא כועס," אמרתי לו, "אבא מבוהל. מזל שדניאל רץ לקרוא לי. בוא, נתפשט, נתקלח שוב ונלבש בגדים יבשים."
אז אתמול הייתה לי הנסיעה דרך השטחים הכבושים, ועכשיו הדבר הזה, שהיה עלול להיגמר באסון. כן, גם אני יודע שאסור להשאיר ילדים בשום פנים ואופן לבדם ליד מים. אין צורך להטיף לי על זה, או על כמה חסר אחריות אני או איך כמעט היה לנו אסון. תודה.
אני נזהר איתם אפילו בגובה מימי האמבטיה בבית.
אבל כשמרחיקים מן הבית תשומת הלב מוסחת בקלות, השלווה מרגיעה וגם האמון בילדים מתעתע – מיכאל היה לבוש, וישב ושיחק עם דליים, הכין 'שיקויים' מחצץ ועפר ומים. ואז הוא החליט לנקות לכלוכים ממימי הבריכה, וגהר אליה.
תודה לאל שהם כבר חצי שנה לומדים לשחות. עוד לא שוחים ממש, אבל יודעים לפחות להיצמד לדופן, ולעשות תנועות חתירה כשצריך.
"מיכאל, אם חס וחלילה זה קורה עוד פעם, אתה יכול להתקדם בידיים על דופן הבריכה עד לסולם, ואז לטפס ממנה," הזכרתי לו אחר כך.
"אבל פחדתי מהמים העמוקים," אמר מיכאל. ואני חיבקתי אותו שוב, מזועזע ממה שעלול היה לקרות כאן.
אחרי שנרגעו מן הדרמה ביקשו וקיבלו ממני גלידה. אלא שגלידה, מבחינתם, היא רק תידלוק בסוכר. השתוללות פרצה פה. התרוצצות בחצר, מרדף אחר חתולי הבית, התנדנדות וטיפוס מסוכנים על נדנדת העץ. כשראיתי שזה רק מסלים, הודעתי להם שאנחנו עכשיו נוסעים הביתה, ברגע זה ממש. וכך גם התכוונתי לעשות. שטפתי במהירות כלים, סידרתי את המטבח, ארזתי את חפצינו.
ואז הבטתי החוצה. השעה כבר 20.20. חושך כבד בחוץ. לא זמן נוח לחנך אותם כפי שלימד אותי אחי – פעם אחת, רק פעם אחת, לממש את האיום בעונש על ידי התקפלות ונסיעה הביתה. אחרי כן הם כבר לא ישתוללו.
בלית ברירה יצאתי פארש. אמרתי להם, שאם עוד פעם אחת ישתוללו כאן, לא משנה באיזו שעה, ניסע הביתה. ועכשיו הם מוזמנים לשבת ולצפות בטלביזיה. מיכאל במסך, דניאל בטלפון.
באורח פלא, גם הבחילה הקשה שאחזה בי, כל אחר הצהריים, נעלמה בן-רגע כשחילצתי את מיכאל מן המים. אבל עמה גם אבד לי התיאבון כמובן. נאכל טוסטים. אמנם, כבר מצאתי פה בית, שלא ארחיב עליו את הדיבור, מחמת עינא בישא. אבל מחר ניסע דרך תובל וכפר ורדים עד הבית שלנו, לעת עתה, בנווה צדק, ובשבוע הבא נברר בירורים.
אני הולך להשכיב אותם עכשיו. אל תתקשרו ואל תסמסו לי את בהלתכם. זה כבר היה ועבר. עכשיו אנחנו בסיפור לפני השינה.
נו טוב, אז ניהלנו שיחה על התנהגות. ארוכה. עכשיו הם שוכבים להם במיטה, מצחיקים זה את זה. ואני מתאפק לא לעלות אליהם 'כועס,' כי אני זוכר עד כמה אחי ואני נהנו מהרעים הגנובים האלה, של צחוקים ומעשי משובה, בין שעת ההשכבה הרשמית לבין שעת ההירדמות בפועל.
שיהיה לכם לילה טוב.
העיקר שהם לומדים לשחות.
כמה הורים לוקחים את ילדיהם לחוג שחיה בגיל כה צעיר? טוב עשית ! אתה אב נפלא.
אני מפרש את הפוסט הזה כדבר נפלא דווקא. טוב להם ! הם מתפרקים קצת מהשבוע שעבר עליהם. מוציאים מרץ . מתנהגים כילדים ! מותר להם להיות בני ארבע 🙂
שבת שלום מותק.