ילדים מנקים, ואב פעלתן.

יומן מלחמה (49).

     מדי פעם אנשים שואלים אותי כמה שעות יש לי ביממה, ואני משיב שאותו מספר שעות כמו להם, רק שהן מנוצלות עד תום. ניצול הזמן קשור לסדר היום וסדר השבוע והחודש והשנה הנהוגים אצלי. השנה נחלקת לזמן שבו עלי להיות קשור וקשוב מאד לילדים (חופשות וחגים) ולזמן שבו אני פנוי יותר לענייניי (שנת הלימודים, עד שעת שובם מבית הספר). סדרי החודש כרוכים בסדנאות הכתיבה שלי, שכולן תלת-חודשיות, ומתקדמות משבוע לשבוע, ובהתאם לכך נקבעות השעות שבהן עלי להכין מערכי שיעור, לקרוא עבודות תלמידים ולהגיב עליהן וכו'. סדרי החודש נקבעים גם על פי הספרים שאני עורך. בכול הסכמי העריכה שלי אני מתנה תשלום בהגשת כמות מסוימת של טקסטים ערוכים למחבר/ת. זה מחייב אותי לעבוד.

     מדי שבוע אני כותב ועורך ופועל פוליטית, עושה סידורים ומבשל בשעות הבוקר עד שהבנים שבים מבית הספר. אחרי ארוחת צהרים ושיחה איתם אני הולך לנוח, ואז קם ומתחיל את חציו האחר של היום, בכתיבה, בעבודה, לעתים בשיעורי בית עם הבנים או בהסעה לחוגים ואז מכין ארוחת ערב. אנחנו אוכלים יחד, או לחוד, תלוי ביום, ובשמונה בערב אני מתיישב מול הזום, לסדנאות הכתיבה שלי, המתקיימות לפחות עד השעה עשר בלילה. עם סיומן אני שב לילדים או יושב לכתוב פוסטים, לענות למיילים, לקרוא. ואז, באחת עשרה וחצי בלילה אני הולך לישון, כדי לקום בחמש וחצי, לכתוב דפי בוקר ולהתחיל להכין לבנים כול אחד את מה שהוא אוהב לאכול ולשתות בבוקר ואת האוכל לבית הספר.

     וכך יום אחר יום. ובמידת האפשר גם בשילוב משימות. למשל, הערב קיפלתי את הכביסה היבשה תוך כדי האזנה לתוכנית החדשות בערוץ 12, ואת הפוסט הזה אני כותב כשברקע מהדורת השבת. אני מבשל עם תוכניות האקטואליה ברדיו וקורא ספרי שירה תוך כדי שמירה בשער הישוב. כזה אני.

     ולגבי סדר השבוע – מדי שבוע, יום ראשון בבוקר מוקדש לשמירה בשער הישוב, יום חמישי לניקיון, יום שישי בבוקר לקניות, שישי אחר הצהריים לבישול ארוחת שישי, ושישי ושבת לכביסה, תליה וקיפול, כדי שיהיה לנו מה ללבוש במהלך השבוע כולו.

     כידוע, בסוף השבוע שעבר נשברה לי זרת בכף רגל שמאל. זה כואב מאד, מתרפא לאט, ולמעשה אסור לי בכלל לדרוך על הרגל. אבל בהיותי הורה יחידני, ואדם פעלתן כפי שאני, אין לי בכלל אפשרות לשכב עם הרגל למעלה. מי יטפל בבנים ובבית אם לא אני? מי יכין להם אוכל? מי יעשה כביסה? ויתרתי רק על השמירה בשער הישוב, כי לא ממש אוכל לתפקד שם – ונתקעתי עם הניקיון. לא מצאתי עוזרת חד פעמית.

     לכן, אתמול, יום הניקיון, שוחחתי עם הבנים. הסברתי להם שאני לא יכול לנקות את הבית השבוע, וזקוק לעזרתם. שמיכאל יטאטא וישטוף את הקומה העליונה והמדרגות, ודניאל את הקומה התחתונה. מיכאל רגיל בזה, דניאל פחות. הוא טוען תמיד שאינו יודע לטאטא ולשטוף היטב את הרצפות. אז אחרי שמיכאל סיים עם הקומה העליונה, לא בלי קיטורים, ליוויתי את דניאל במלאכתו. הסברתי לו שיש לטאטא לאורך הקווים – קו ספסל הישיבה, קו ארון המטבח וכדומה, מתחת לדברים כמו האי במטבח, הספות והכורסה, הפסנתר וכו', ואחרי כן אותו הדבר עם מגב וסמרטוט, ואז עם מגב בלבד, כדי לגרוף את הלכלוך ושוב עם סמרטוט יבש.

     בתוך שעה הבית היה נקי. ויתרתי לעצמי השבוע, לעת עתה, על החרסינות, האסלות, האמבטיה, המקלחון והשיש. אבל התברכתי בליבי שנעזרתי בבנים, ושהם נרתמו לעזור לי. והיום, אחרי שלימור שכנתנו סיימה לספר את שניהם, שמעתי את שואב האבק עובד. יצאתי מופתע מן החדר, וגיליתי שדניאל החכם שואב את שאריות השיער שלהם מן הרצפה. שיבחתי אותו על כך מאד.

     יש לי שני בנים נהדרים. הלוואי ויהיו לי עוד.

     שבת שלום.