את רוב שעות הערב הזה העביר דניאל בבכי. זה התחיל מרגע שקמו, מאוחר יחסית. זה התחיל בעצם עוד מקודם לכן, בשעה שתיים עשרה, כשצלצלה אלי הגננת מן המעון, הוציאה אותי מתוך השיעור שהעברתי, בסדנת הכתיבה שלי, והודיעה לי שלמיכאל יש חום גבוה, ושהוא לא נגע באוכל, רק מסתובב לבדו בחצר.
אמרתי לה שאסיים את השיעור רק באחת, ואז אבוא לאסוף את הילדים הביתה. אבל מיד התקשרתי לרופאה שלנו, ד"ר הרמן, וכשנודע לי שהיא מקבלת עד ארבע, ואפשר לבוא, החלטתי לקצר את השיעור. הסברתי לתלמידים את מצבי, התנצלתי, עליתי על המכונית ומיהרתי למעון, משם לקחתי אותם למרים, שתבדוק אותם ותדריך אותי איך לפעול.
מעשה קסם, במעון היו למיכאל 38.2 מעלות חום. כשחיבקתי אותו שם הוא להט, ואני כמעט פרצתי בבכי מרוב חמלה ודאגה לו. מקץ חצי שעה, אצל מרים, היה חומו 36.9 בלבד. חום תקין לגמרי. ומרים בדקה אותו וגם אמרה שהוא בסדר. אבל נתנה לי סירופ עם פחם, כדי לטפל בשלשול.
עברנו דרך הסופר פארם, הגענו הביתה, בדרך אכלו שניהם בקבוק מטרנה. הם לא רצו לאכול את האורז והירקות המבושלים שאילנה, בטובה, הכינה להם, לבקשתי, אבל נרדמו רק בשלוש וחצי. וזה, כשאני התעוררתי היום בארבע וחצי בבוקר, ודניאל בחמש ורבע.
בחמש כבר הדלקתי אורות בבית והשמעתי מוסיקה כדי שיתעוררו. ואז דניאל התעורר בבכי, שלא נפסק כמעט כול הערב כולו, מלבד הזמן שיצאנו בו לטייל בחוץ בעגלה, לפי עצתה של אילנה, שראתה עד כמה קשה להרגיעו.
אבל רק חזרנו הביתה, הטרוניה התחדשה. על כול דבר. על כול שעל.
דווקא מיכאל, שמרגיש לא טוב, היה שקט. הוא סירב ליטול את התרופה שלו, אז הכנסתי אותה לבקבוק המטרנה הלילי שביקש, אבל גם ממנו לגם בקושי רבע. אבל דניאל כל הזמן ניסה להסיט את תשומת לבי אליו. הוא רצה לישון לי על הבטן, לא הסכים שאשכב לצד מיכאל כדי לחבקו, כפי שביקש, וכשהחלפנו מקומות במיטה, כך שאשכב ביניהם, גם על כך התלונן. אחרי כן, כשכבר הייתי בטוח שנרדמו, והזדחלתי מן המיטה, הוא הלך אחריי החוצה, ואמר שהוא לא רוצה לישון. הייתי צריך לחזור לשכב לידם, עד שנרדמו לבסוף.
"מיכאל, אם תרגיש לא טוב בלילה תעיר אותי, בסדר?" לחשתי לאוזנו של מיכאל וליטפתי את שערו. הילד הקטן והמתוק הזה רגיש לא פחות מאחיו, ואפילו נראה שברירי יותר. שלא כמו דניאל, שמביע כל רגש שלו בעוצמה, בבהירות ובחדות, מיכאל סובטילי יותר, וכשהוא לא מרגיש טוב הוא מתקפל בפינתו, בתוך עצמו. לא מבקש הרבה. אבל זקוק להמון.
לכן ממש שמחתי כשביקש בערב תותים. מיהרתי למכולת, וקניתי שם סלסילת תותים ב 18 שקל, שזה ממש פשע, בשביל משהו כמו 10 תותים, העיקר שיאכל משהו. והוא אכל. שניהם אכלו. הם מאוד אוהבים תותים. אבל את הצנימים שניסיתי לתת לו הוא דחה, ותחת זאת אכל כפית או שתיים של קוטג' על לחם שיפון. גם זה משהו. העיקר שלא יישן רעב.
מה אגיד לכם, להיות עם ילד חולה בבית זה לא כיף. בייחוד שזה מפעיל גם את אחיו ומקצין אצלו את הדרישה לתשומת לב.
מחר אמור היה להיות הבוקר החופשי שלי. תכננתי לשבת בו על ספר שירה שאני עורך, ולסיימו, וגם על ספר סיפורים שעלי לסיים את העבודה עליו. כפי שזה נראה כרגע נדמה לי, שמחר דניאל ילך לגן, מיכאל יישאר בבית – ואני אצטרך לטפל בו, עד שישוב לאיתנו. וזאת, בתקווה שדניאל יסכים להישאר במעון בלי אחיו. הסיכוי לכך הוא אפסי. אבל כדאי לנסות.
ואני? אני אצטרך לדחות שוב את העבודה שלי. כי אם יש דבר אחד שברור לי, ולכול סובבי כעת, הוא זה – הילדים מעל לכול, מעל לעבודתי, ליצירתי, לעצמי ולסובבי – הם במרכז. כול השאר מוסט הצידה לפי צורכיהם. וזה לא עתיד להשתנות בזמן הקרוב.
איך אמרה לי היום גלי מינץ, שכנתי, שפגשתי ברחוב, "אני אימא במשרה מלאה, גידלתי שישה ילדים." הבטתי בה בפליאה, בהערכה אין קץ, ואמרתי לעצמי בלבי, שגם אני אימא במשרה מלאה. ועוד אהיה.
לילה טוב לכולם/ן.
