כינים ושקעים

מי שלא ראה אותי היום אחר הצהריים לא ראה אדם עצבני מימיו. הייתי היסטרי, מעניינים של מה-בכך.

זה התחיל אמש, כששבתי הביתה מן הסדנה לכתיבה שלי בכפר הירוק. גיסתי מיכל שמרה על מיכאל ודניאל, מפני שאבא שלי גויס לשמירה על נכדיו במושב, ילדיהם של אביב וחגית, הנמצאת כעת בקורס איורובדה בהודו. מיכל קידמה את פניי בחיוך. היא סיפרה לי כמה הילדים היו מקסימים, דיווחה מה כול אחד אכל, והוסיפה, כבדרך אגב, בעדינות אופיינית, שגילתה כינה על ראשו של מיכאל.

חשבתי שאני מת. ובן-רגע גם הפכו כל גירודי האלרגיה שיש לי ממילא למירוץ דמיוני של כינים.

מיד אחרי שמיכל נסעה הביתה התיישבתי ליד המחשב. בתחילה שלחתי קריאות הצילו לשניים מחבריי, אבות לילדים בוגרים יותר, ושאלתי אותם מה עושים. אחרי כן חיפשתי בגוגל שיחות של הורים בנוגע לכינמת, כדי ללמוד מניסיונם של אחרים.

ככה הלכתי לישון אמש. ובבוקר, כשהבאתי אותם לגן, לקחתי את הגננת הצידה, סיפרתי לה מה מצאה מיכל על ראשו של מיכאל וביקשתי ממנה שתבדוק את שני הילדים, כי אני לא נתקלתי מעודי בכיני ראש ולא יודע להבחין בהן. במבוכה מסוימת גם ביקשתי ממנה שתפשפש בשערי. "אנחנו ישנים יחד באותה מיטה," אמרתי לה, "ואני פוחד שמא גם אני נדבקתי, אבל אין לי ממי לבקש שיבדוק אותי."

טהאני בדקה את ראשי ואמרה לי שהוא נקי לחלוטין. היא הבטיחה שתבדוק את הילדים.

אבל אני לא חיכיתי לתוצאות הבדיקה. אמרתי לעצמי, שמוטב שאקנה תכשירים לטיפול בכינמת, שיהיו מוכנים איתי הערב, למקרה שאכן הילדים נגועים בכינים. ואם לא, זה ודאי עוד יקרה בעתיד. אז מוטב שיהיו לי ממילא.

בינתיים, בסדנת הכתיבה של הבוקר ביקשתי מחברה ותלמידה שלי, אם ותיקה, שתבדוק את שערי באור השמש. ככה, ליתר ביטחון.

"השיער שלך נקי לגמרי," אמרה לי. אבל זה לא עזר לי בכלום. הנפש שלי גירדה לי מאוד.

כשבאתי לאספם מן הגן הגננת סיפרה לי, שאצל שניהם ראתה ביצי כינים, ועל ראשו של דניאל מצאה כינה גדולה במיוחד.

נבעתתי.

"אתה לא צריך לעשות להם שום טיפול," אמרה, כשסיפרתי לה שכבר קניתי מסרק מיוחד ותכשירים, "רק לספר אותם."

מיד בצאתנו מן הגן התקשרתי למספרת הילדים הקבועה שלנו. התור היחיד שנותר להם היה בשבע וחצי בערב, שעה שבה הילדים בדרך כלל כבר שומעים סיפור לפני השינה. אבל קבעתי איתם שנגיע לשם בשעה זו בכול זאת, כדי לדעת שאפטר מן הצרה הזאת כבר הלילה.

כשהגענו הביתה הייתה לנו משימה ארוכה דייה כדי להעביר איתה את הזמן. הבוקר בא אלינו דוד החשמלאי, להתקין ארבעה שקעים חדשים בקירות. מאז החלפתי בין חדר הילדים וחדר העבודה חסרו לי שקעים. התגברתי על כך במתיחת חוטים מאריכים בחצי הבית. אבל זה לא אסתטי וגם מאוד לא בטיחותי, והחלטתי שהגיע הזמן להתקין שקעים חדשים בקירות.

דוד חצב בקירות הכורכר שביתנו עשוי ממנו, והלכלוך שנאסף על המרצפות מילא שלוש שקיות ניילון כבדות. ועתה, אחרי שטאטאתי את הבית, ורצתי לאסוף את הילדים מן הגן במועד, היה עלי לשטפו, לנקות משטחים וגם לפרק ולהרכיב מחדש את המחשב, אחרי שניקיתי את כל חלקיו מאבק.

אין לי מושג מי מכם ניסה, לאחרונה, לעשות מלאכה כזו עם שני תאומים בני כמעט שלוש מסתובבים לו בין הרגליים, שאחד מהם, מיכאל, הוא גם חולה ניקיון, כלומר אוהב מאוד את עבודות הניקיון למיניהן.

זה היה מורט עצבים.

מיכאל ניסה להידחף לכול מקום שניקיתי עם המגב הארוך שלו, עד שלבסוף התרצה והסתפק בתפקידו הקבוע – גירוף המים מן הבית אל החצר וממנה לשער החוצה.

דניאל, ששונא עבודות ניקיון אבל רוצה תשומת לב, עמד ובכה בכי 'יבש' שהוא רוצה בקבוק, ולא הרפה ממני עד שהכנתי לו כזה. ואז התלונן על הפיה ודרש שאחליף אותה. וגם זאת קיבל, כמובן, העיקר שיירגע, יזוז מן המים המלוכלכים, שכבר הפכו לבוץ, וייתן לי לסיים.

הסאגה הזאת נגמרה רק קרוב לשש, השעה שבה הם בדרך כלל אוכלים ארוחת ערב. אני כבר הייתי מותש ועצבני כמו כלב רעב. אז החלטתי לקחת אותם ברגל ל'בורגרים,' לאכול המבורגר שהם אוהבים. מה שלא לקחתי בחשבון זה את הדרך. ואת ההתעקשות של דניאל לסחוב איתו איזה מוט וילון ארוז בתוך פלסטיק שקוף, שמצא ליד הפח, ואת השובבות של מיכאל, שהיכה את דניאל, דחף אותו על המדרכה וניסה להוציא אותו משיווי משקלו כל הערב.

ב'בורגרים' היה רגע שלווה כשעמדו על כיסאות ליד דלפק ההזמנות, הביטו בעובד המטבח מטגן להם המבורגר ולחליפין החליפו 'כיפים' עם יוסי, עובד מוכרן חדש במקום, ששאל אותם לשמותיהם, ואחרי כן שאל אם אני אביהם ולבסוף קינח בשאלה איפה אימא.

נו טוב, זה כבר הצריך הסבר.

לאכול הם לא אכלו. הם השתוללו עד כדי כך שנמלטתי איתם מן המקום, חזרנו לרחוב שלנו, העליתי אותם למכונית ונסענו לספר.

נכנסתי למספרה בפנים עגומים. "באנו עם בעיה," אמרתי לנועם, הבעלים. הוא ישר הבין. "מה, כינים?" הנהנתי. "הכול בסדר," ניסה להרגיע אותי. הראיתי לו את שקית המצרכים שקניתי לצורך טיפול. הבאתי אותה איתי, כדי להיוועץ בו וגם להיעזר בו. "אתה לא צריך שום תכשיר. עכשיו נספר אותם קצר, ומדי ערב תסרק אותם במסרק הסמיך הזה. מקסימים תחפוף להם בשמפו רוזמרין שקנית."

מכיוון שהפגין כזו בקיאות בכינים, ביקשתי מנועם שיבדוק גם את שערי. הוא בדק ופסק שאין לי כלום.

"אבל איך זה יכול להיות," שאלתיו, "הרי אנחנו ישנים באותה מיטה."

"הכינים אוהבות דם של ילדים," הוא צחק, "את הדם שלך הן לא רוצות."

הילדים נהנו שם כמו תמיד. הם ישבו על מושבי המשחק, בעוד נועם קוצץ את שערם, זללו סוכריות סודה וקיבלו הפתעות. רק אני בינתיים הרגשתי שאני תכף חוטף התקף לב מעצבים וממתח, שהתגברו כשמיכאל ניסה לחלץ את ידו הקטנה מידי, כשעמדנו בצומת הראשי של דרך השלום, מחכים לרמזור שיתחלף, וכשרצו שניהם, דוחפים ומשתוללים זה עם זה, על המדרכה לאורך דרך השלום, דרך ראשית עמוסה בכלי רכב, עד שהגענו למכונית שלנו.

הגענו הביתה. דניאל אכל את ההמבורגר שהבאתי מ'בורגרים', מיכאל אכל בקבוק. התרחצנו וחפפנו, ואחרי כן העברתי את המסרק הסמיך בשערם והוצאתי משם את כול שלל היום.

נרגעתי רק כשנשכבנו שלושתנו במיטה, אחרי שהחלפתי היום את כול המצעים במיטות בבית ושאבתי מהן גם אבק, עצמתי ביניהם את עיניי ועשיתי מדיטציה.

לעשות מדיטציה בין שניהם זה דבר מרגיע. זה גם משתלם. הם נרדמים למשמע נשימותיי העמוקות, הקצובות, ואני, אני רואה ושומע סיפורים. רק חבל שלא זכרתי אותם הפעם, כשקמתי מן המדיטציה. לפחות קמתי רגוע, עד כדי כך שישבתי לקרוא כמה פרקים בספרי הבא.

עכשיו נותר לי לחפוף להם מדי ערב עם שמפו רוזמרין, לסרקם מדי ערב במסרק הסמיך ולהתפלל לאלוהים שזה יעבור כבר. וחוץ מזה עלי גם לסייד מחדש קטעי קירות בבית, ששופץ לא מכבר, כדי להסתיר את תעלות החשמל החדשות.

לפעמים החיים עלולים להיות מעייפים. מזל שיש מדיטציה ושנת לילה טובה.

לילה טוב.