היום בבוקר דניאל ביקש ללכת לראות סרט. בבוקר זה לא הסתדר לי. רציתי לקפל חמש מכונות כביסה, ולבשל אוכל לכול השבוע. אבל כשסיימתי, חיפשתי איזה סרט ילדים מדובב מציג בכרמיאל אחר הצהריים, ומצאתי את הסרט "קוקו."
הסרט מוגדר באתר "גלובוס מקס כרמיאל" כסרט לכול המשפחה, עם ההערה "עד גיל שמונה בליווי מבוגר." אבל ההערה הזאת היא כיסוי תחת. היא לא מבהירה, שהסרט הזה עלול להבהיל מאוד ילדים רכים, מתחת לגיל שמונה.
הנה האופן בו מוצג הסרט לרוכשי כרטיסים: "על אף האיסור לעסוק במוזיקה, אשר עובר במשפחתו במשך דורות, מיגל חולם להיות מוזיקאי מוכשר כמו האליל האגדי שלו, ארנסטו דה לה קרוז. בעקבות שרשרת אירועים ונואש להוכיח את כשרונו, מיגל מוצא את עצמו בארץ המתים. לאורך הדרך, הוא פוגש נוכל מקסים בשם הקטור, ויחד הם יוצאים למסע הרפתקאות כדי לפ
ענח את הסיפור האמיתי שמאחורי ההיסטוריה המשפחתית של מיגל."
כאשר קראתי את תמצית הסרט, חששתי קצת מארץ המתים, ומן הדמויות השלדיות המהלכות בה. אך לא תיארתי לעצמי עד כמה צדקתי.
הסיפור כשלעצמו יפה מאוד. מיגל רוצה להיות זמר, משפחתו מתנגדת, בשל העובדה שאב המשפחה, הקטור, היה נגן וכותב שירים, שעזב את אשתו ובתו כדי להתמסר לאמנותו. בטעות, מיגל חושב, שאב המשפחה הוא ארנסטו דה לה קרוז. הוא פורץ לקברו ביום המתים המקסיקני, גונב ממנו את הגיטרה שלו, ואז נשאב לארץ המתים. שם הוא פוגש את ארנסטו, וגם את הקטור. אבל אז הוא מגלה כי אב המשפחה האמיתי הוא הקטור, וכי ארנסטו היה שותפו לזמר, ורצח אותו בהרעלה כדי לגנוב ממנו את שיריו.
עולם המתים אמנם מעוצב בהמון קסם, צבעוניות וכישרון. וגם עם הרבה מוסיקה משובחת, הומור והפתעה. אבל כאשר הגענו לרגע שבו מתברר למיגל המסכן, שהאמן הדגול שהעריץ, והאמין שהוא אב משפחתו, הוא רוצח שפל, שרצח את סב-סבו האמיתי, דניאל פרץ בבכי. הוא נשכב בראשו על ברכיי, ואני ליטפתי את ראשו, וניסיתי לנחם אותו שעוד יהיה לזה סוף טוב.
ואמנם, היה לזה סוף טוב. מיגל הציל משכחה את סב-סבו, והפך לזמר.
אבל בדרך, הייתי צריך להסביר לילדים מהו 'חג המתים' במקסיקו, שהם מאמינים, שמדי שנה ביום המתים, אם הם מניחים את תמונות המתים ומסביבם 'אופרטות,' מיני מנחות, מתיהם באים לבקרם, ואז דניאל שאל כמה שאלות. קודם כול, האם באמת זה מה שקורה לאנשים כשהם מתים, שכול הגוף יורד מהם ונשארות רק העצמות, או שזה רק בסרטים, וכמו כן, איך המתים חוזרים.
בלית ברירה אמרתי לו שזה ככה רק בסרטים, ושכמו שהסברתי להם, כשאדם מת הגוף שלו הולך לאדמה והנשמה לשמיים, וכי הנשמה היא זו שבאה לבקר.
"אתם יודעים," ניסיתי לסבר את אוזניהם, "היום, כשהכנתי אורז לארוחת הצהריים, ביקר אותי חבר מאוד יקר שלי, שלא הכרתם. שמו תיאו. יום אחד הוא שאל אותי איך אני מכין אורז, וכשסיפרתי לו איך צחק, ואמר שאני לא יודע להכין אורז כמו שצריך. שעלי מקודם לכול לטגן אותו קצת, ואז לשפוך עליו מים רותחים עם מלח, ולבשל אותו על אש נמוכה."
"והיום, כשהכנתי אורז, פתאום שמעתי את קולו בתוכי. נזכרתי בו, בעצתו. אז זה כאילו שהוא ביקר אותי. אתם מבינים? הוא איתי בזיכרון שלי."
"אני זוכר את סבתא שרה," אמר מיכאל, שמעולם לא פגש את אמי. "כשהיינו אצל סבא הסתכלתי בתמונה שלה בחיים, כשהיא עוד הייתה צעירה, עם עניבה."
למרבה המזל, בצאתנו מאולם הקולנוע, אני אוחז בידו של דניאל הבוכה בידי, עברנו ליד חנות "סטימצקי," ודניאל נעצר פתאום ואמר – "אבא, הנה, פה הדבר שרציתי שתקנה לי!"
"דניאל, אבל אין לי כסף לעוד מתנות עכשיו," ניסיתי את מזלי.
הילד, שבכה ממילא, בכה כעת בכי מרורים.
הוצאתי את כרטיס האשראי מארנקי, הושטתי לו אותו, ונתתי לו שייגש למוכרת וישלם בעבור המתנה שביקש. זוג מחבטים אלסטיים עם מין פקעת פלסטית גמישה בתוכם, מעין מטקות לילדים.
זה עצר את בכיו. אבל בדרך הביתה הוא ביקש, שאכתוב לאנשים שמסריטים סרטים כאלה, ואגיד להם שאסור להם להראות אותם לילדים, וגם השביע אותי, שלהבא תמיד אבדוק לאיזה סרט אני לוקח אותם, כי ילדים צריכים לראות רק סרטים שמחים.
"אתה לגמרי צודק, דניאל, ואני גם אכתוב את זה," הבטחתי לו. "אבל תדע, שבכול הסרטים יש רגעים עצובים, או מבהילים, או מפחידים, ואחריהם בא רגע טוב, שהטוב מנצח בו."
"הרגע הכי עצוב בסרט היה כשסיפרו שהזמר הרג את הסבא של מיגל," השיב לי דניאל, "והרגע הכי טוב הוא כשהקהל זרק אותו מהבמה."
"אז אתה רואה, בכול סרט יש רגעים רעים ורגעים טובים," אמרתי לו. "כדאי לזכור את הרגעים היפים."
ואז באנו הביתה, אכלנו, עלינו למעלה, לבשנו פיג'מות (את המקלחת עשינו לפני היציאה מהבית), והצעתי להם לשחק איתי במטקות החדשות. אני התיישבתי במיטתם הענקית, והם חבטו בכדור הגמיש הזה, ואחרי כן קראנו את חציו השני של הסיפור על שלושת הסבאים, של מאיר שליו, והלכנו לישון.
ועשר דקות אחרי כן הם ירדו למטה, וסיפרו לי שהם חולמים חלומות רעים על הסרט הזה, ולכן הרשיתי להם לבוא לישון איתי במיטתי הלילה.
אני לא יודע כמה אצליח לישון הלילה. דבר אחד בטוח – אל תיקחו את הילדים שלכם לסרט הנורא הזה. ולחברת ההפצה אדמ מטלון, תתביישו. אתם צריכים לבדוק את עצמכם בציציות, ולבדוק היטב מי בחברתכם החליט לדובב את הסרט הזה, ולהפיצו כסרט לכול המשפחה.
לכתוב שעד גיל שמונה יש לצפות בו בליווי מבוגר זה לא אזהרה. זה כיסוי תחת. לו הייתם כותבים במפורש, שיש בסרט סצנות מלאות אימה, שמראים בו מתים שעשויים משלד בלבד, ובשלבים מסוימים מראים בו את הילד, גיבור הסרט, כשהוא נקלף מעורו ונהיה לשלד – הייתי מוותר על התענוג. וגם על ביעותי הלילה ורגעי האימה.
