הבוקר, בדרכי חזרה ממכון הכושר, אליו אני מקפיד ללכת מדי בוקר, אחרי שאני מביא לגן את בניי, מיכאל ודניאל, עלה חיוך גדול על פניי, כשאת דרכי חצתה אישה צעירה הרה.
היא הייתה בלונדינית, עם שיער קצוץ קצת מעל הכתפיים, פניה סמוקים מצינת הבוקר או ממאמץ הנשיאה של עובר בגופה, ואת בטנה הגדולה עטף בגד, שנדמה לי כמו מין חגורת מותניים רחבה ונדיבה מבד אלסטי במיוחד. היא לא הבחינה בחיוכי אליה ולא השתהתה בדרכה. טרודה הייתה במשא היקר שהיא נושאת עמה. את בנה או בתה העתידים בקרוב להיוולד.
המשכתי ללכת, מחייך לעצמי, חש איך תחושה עמוקה של הכרת תודה שוטפת אותי. הכרת תודה לאישה הצעירה הזאת, הנושאת בקרבה חיים ומאפשרת לחיים להיווצר בחובה.
מקץ כמה רגעים כבר הלכתי במורד רחוב לילינבלום, בדרך הביתה, ואז עברה על פניי עוד אישה הרה. זו הייתה לבושה בג'ינס ובסריג כחול כהה, בטנה הייתה גדולה הרבה יותר מזו של קודמתה, וגם מושפלת לפנים. היא הילכה במאמץ, אוחזת בתחתית בטנה בשתי ידיה, ופניה היו מיוסרים.
החיוך נמחה מעל פניי. חשבתי כמה קשה זה יכול להיות, לשאת ככה את עוברך, תשעה חודשים.
ואז נזכרתי בבטנה הענקית של סימה סן, הפונדקאית ההודית, שחוללה בעבור בניי ובעבורי את נס החיים.
פגשתי אותה כמה ימים לפני הלידה, בפתחו של מכון האולטרא סאונד, אליו באנו כדי להתבונן בעוברים שנשאה ברחמה. היא נשאה לפניה בטן פשוט ענקית. לבושה הייתה בסארי פרחוני, ומתחתיו מכנסיים מבד גמיש וסנדלים שטוחות סוליה. שערה היה אסוף בסיכה מאחרי ראשה, ופניה, אף על פי שהיו מיוזעים ממאמץ ומן החום הכבד, ששרר בימיו האחרונים של אותו חודש, מרץ 2012, בדלהי, היו מלאי יופי וקרנו באור, אותו אור מיוחד, שמקרינה אישה הרה, הנושאת בחובה חיים.
היא הייתה נדיבה וצחקנית. קולה היה רך ונגינתו נעימה לאוזני. כדי לדבר איתה נעזרתי במי שליוותה אותה מן המרפאה, ותיווכה בינינו כמתורגמנית. הודיתי לה על כל חודשי המאמץ שעברה, ונתתי בידה את השי שהכנתי לקראת פגישתנו – סלסילה ענקית של דברי מתיקה, שבחרתי אחד אחד אותו בוקר בחנות מגדנות בדלהי, בעבורה ובעבור בתה.
אחרי כן נכנסנו לחדר האולטרא סאונד. סימה סן נשכבה על מיטת הטיפולים, הרימה את חולצתה וחשפה את בטנה. נבוכותי בעבורה, וגם בעבורי. וגם נבהלתי. הבטן שלה הייתה ענקית, שחומה ומשורגת כולה בוורידים כחולים. לא ראיתי מראה כזה מימיי.
טכנאי האולטראסאונד משח את ראש המכשיר בחומר סיכה, והחל מוליך אותו באיטיות על בטנה. הוא הצביע בעבורי על המסך, והראה לי, לראשונה בחיי, את ילדיי העתידים להיוולד מקץ כמה ימים, מבטנה של סימה סן.
הייתי נפעם, נחרד ומאושר.
באותה הזדמנות גם הבטחתי לה, שאחרי הלידה, כאשר ניפגש אצל קונסול ישראל כדי להחתים אותה על טופס הוויתור על הילדים, שבלעדיו לא אוכל לעזוב את הודו חזרה לישראל, אתן לה משהו מליבי, כתודה על תקופת ההיריון והלידה שתעבור.
אני מצטער על ההבטחה הזאת עד הרגע הזה. זאת, לא מפני שלא הכנתי לה מתנה. להפך. נועצתי בנשים רבות בארץ מקודם לנסיעתי לדלהי, ובעצתן קניתי לה תכשיטים עם אבני סוורובסקי. צמיד ועגילים. ליתר ביטחון גם קיפלתי מתחת למצע הקטיפה שעליו נארזו התכשיטים 5000 רופי, סכום לא גדול בעבורנו אבל סכום עתק בעבורה. אמרתי לעצמי, שאחביא אותם מתחת לתכשיטים, כדי שרק היא ובעלה יגלו אותם, כשיפתחו את הקופסה.
ואמנם, כשנפגשנו אצל הקונסול, אחרי שחתמה על המסמכים, קראתי לה הצידה, ונתתי בידה את השקית המעוצבת שהבאתי איתי כל הדרך מישראל, ובתוכה מתנתה.
אבל אז אירע הלא-צפוי. האחראית עליה מטעם המרפאה שלחה את ידה אל הסל, תפסה בו ואמרה לי, שזה אסור, שאסור לי לתת לפונדקאית 'שלי' מתנה, מבלי שתעבור דרך משרדי המרפאה, ותירשם אצל מנהל החשבונות שלה.
הייתי המום ופגוע.
"מה זאת אומרת," שאלתי, "זה נהוג לתת לפונדקאית מתנה במעמד הזה. תני לי לתת לה את זה!"
אבל האחראית תבעה ממני לקבל את המתנה לידיה. ואני, שהייתי חסר אמון כלפיה, וחששתי שמא תיטול לעצמה את מתנתה של סימה סן, העדפתי לשמור אותה אצלי, עד שאמצא דרך או הזדמנות נאותה אחרת לתיתה לה במישרין.
לא ידעתי, שעוד באותו יום, ביום בו חתמה על מסמכי ההעברה של ילדיי אליי, תסיים סימה סן את ענייניה עם המרפאה ותיסע עם בעלה ובתה לדרכה.
בימים שאחרי כן ניסיתי לאתר את כתובתה. נזכרתי, שתצלום תעודת הזהות שלה נספח לחוזה הפונדקאות שחתמנו בינינו. אך למגינת לבי, כשהראיתי לחבריי ההודים את תעודת הזהות שלה אמרו לי, שהכתובת המופיעה בה היא כתובת ההוסטל בו משכנת המרפאה את הפונדקאיות, במהלך תקופת ההיריון. וכי אם אביא לשם את המתנה, או אשלח אותה לשם בדואר, לא תגיע ליעדה, כלומר לסימה סן.
מאז ועד היום עברו כבר שנתיים. בניי גדלו, והם כבר תיכף מדברים.
את 5000 הרופי כבר נתתי מזמן לחבר אחר שנסע להודו, לקראת הלידה של תאומיו. אבל קופסת התכשיטים של סוורובסקי עדיין טמונה אצלי, ממתינה לסימה סן. ואני עוד מקווה שיגיע יום שאמצא אותה, ואוכל לתת לה את התכשיטים, בתוספת סכום כסף נאה, שישמח אותה, ולהראות לה את ילדיי.
אינני יחיד בזה. אני יודע, שרבים מחבריי, שנעזרו בפונדקאות כדי להביא ילדים לעולם, שומרים על יחסים חמים עם הפונדקאיות שעזרו להם. רק השבוע, כשביקרו אצלי עופר ומתן, קירב אלי עופר, נרגש, את הסמארפון שלו, ואמר: "תראה, הפונדקאית שלנו שינתה את תמונת הפרופיל שלה!"
הבטתי בו מחויך. מתן כבר בן ארבע וחצי, כמדומני. ועופר וערן עדיין שומרים על קשר עם הפונדקאית שהרתה אותו, בדלהי (בזכותם נסעתי אף אני לעיר זו ועשיתי בה את הפונדקאות שלי), ומתרגשים משינוי תמונת הפרופיל שלה בפייסבוק.
חברים רבים אחרים שלי שומרים על קשר עם הפונדקאיות שעזרו להן לחולל את נס החיים של ילדיהם. אני יכול רק להתקנא בהם על כך, ועל העובדה, שבבוא היום יוכלו להציג בפני ילדיהם את האישה היקרה, שנשאה אותם ברחמה וילדה אותם מתוכה לאוויר העולם.
ועודני מקווה, שזכות זו גם תיפול בחלקי, עם סימה סן.
הדברים הללו, שסיפרתי לכם, לגמרי בגילוי לב, עומדים בניגוד גמור להאשמות הקשות שמאשימים כמה הוגי-דעות מטעם עצמם וכמה פמיניסטיות רדיקליות, או סתם בעלות דעה חדה ובלתי מתפשרת, את ההומואים המביאים ילדים לעולם באמצעות פונדקאות, בגזענות ובמיזוגניה. על ההאשמה בגזענות אכתוב בנפרד. כאן אני רוצה לעסוק בהאשמתנו במיזוגניה, משמע, בשנאת נשים.
מי שמאשים הומואים, שנעזרו בפונדקאית כדי להביא את ילדיהם לעולם, בשנאת נשים, אינו יודע מה הוא שח, גם אינו מבין כלל את מהות היחסים בין ההורה המיועד לבין הפונדקאית. כאשר הורה מיועד, אם הוא סטרייט או גיי, פונה לפונדקאות, הוא עושה זאת מפני שאינו יכול להביא בדרך אחרת ילדים לעולם. בכל הנוגע לזוגות סטרייטים זה ברור, שזה נובע מבעיות פריון. בכל הנוגע לגייז, תמיד יש את החכם או החכמה התורנים, האומרים – מדוע שלא תאמצו ילד, או תתחברו עם אישה/חברה/ידידה כדי להביא לעולם ילד יחד, במקום דרך פונדקאות. אבל אימוץ ילדים בישראל הוא תהליך קשה, ואינו מתאפשר להומואים, ובעבור זוג גייז, או הומו יחיד, כמוני, להכניס אישה לחייו, לכל המשך חייו, כאם לילדיו וכשותפה לגידולם, הרי זה סותר את מהותו כאדם, את זהותו ואת משאלות ליבו העמוקות ביותר.
להערכתי, האשמת הומואים שעוברים פונדקאות במיזוגניה נובעת משני דברים. ראשית, זיהוי ההומוסקסואליות עם שנאת נשים. שנית, ראיית הפונדקאות כסחר בגופה של אישה, כזה המחייב התנכרות אליה כאדם כדי להשתמש בגופה כאינקובטור חי להריון.
אך בין הזהות ההומוסקסואלית והנטייה המינית הקשורה בה לבין שנאת נשים אין ולא דבר. זהות מינית איננה דבר קבוע. להפך, היא עניין המשתנה ונע תמידית על ציר הזמן. יכול אדם למצוא עצמו בראשית חייו הבוגרים נמשך לנשים, ואז למצוא עצמו נמשך לגברים, ולהפך. יכול אדם גם להימשך לנשים ולגברים לסירוגין, או בו-זמנית. ישנם הומואים, ששכבו עם נשים ואפילו נהנו מזה, וישנם כאלה שלא עשו כן מעולם. אין בזה שום חוקים. אך לכרוך הומוסקסואליות בשנאת נשים הרי זה לטעון, כאילו בעצם היותו של אדם להומוסקסואל, דהיינו למי שמעדיף את בני מינו כדי לקשור עימם קשרי אהבה וחיים, הריהו בהכרח מדיר נשים מחייו מתוך שנאה כלפיהן. ואין בזה שמץ של אמת. הרי אפילו הקלישאה הכרוכה בתפיסה הציבורית את ההומואים אומרת, שכל הומו כרוך אחר אימו, ושלכל הומו יש חברה טובה אחת לפחות. באנגלית אפילו קראו לחברה הטובה הזאת בשם. fag hag.
אומר לכם מניסיוני. במשך נעוריי וגם בחיי הבוגרים התאהבתי בנשים, נמשכתי אליהן, שכבתי עם כמה מהן, וזה היה אפילו נפלא. אך בין אישה אחת לחברתה היו מופיעים גברים. בסופו של דבר, אחרי תהליך מאוד ממושך של התגבשות פנימית, הבנתי, שאת חיי האינטימיים, ואינני מדבר כאן על חיי המין שלי אלא על האינטימיות הרגשית שלי, אני מעדיף לחיות עם גברים. אך לומר, שבשל העדפתי לחיות את האינטימיות שלי עם גבר אני שונא נשים, אין דבר רחוק יותר מן האמת.
העניין האחר הוא זיהוי הפונדקאות כסחר בנשים, המחייב התנכרות אליהן ו'החפצתן.' נקודת המבט הזאת, הנובעת מהשפעתם של לימודי מגדר וקולוניאליזם באקדמיות המערב, מחילה מושגים מוקצנים על תרבויות, שברובן הן שונות לגמרי בתפיסתן מזו שבה עוצבו מושגים אלה, ועל תבנית יחסים רגשית ומורכבת, שכליאתה בגבולות מושגים כאלה עושה עוול הן להורה המיועד והן לפונדקאית.
אין חולק על כך, שרוב הנשים הפונות להיות פונדקאיות, עושות כן בשל היזדקקותן לכסף. מיעוטן עושות כן מתוך כמיהתן להיכנס להיריון ושמחתן בהיותן כן. אבל הברית שבין ההורה המיועד לבין הפונדקאית, החוזה שנחתם ביניהם, רחוקה מהחפצה כרחוק מזרח ממערב. אם יש איזה דבר שחשתי, כהורה מיועד, מול הפונדקאית שלי, זו חרדת קודש, דאגה יומיומית במהלך ההיריון והכרת תודה אינסופית אחרי הלידה, עד עצם הרגע הזה ממש. ולכן אני חש, כל אימת שאני קורא שוב את ההאשמות הללו של הומואים במיזוגניה, שהטוענים כך נגדנו, ובראשם עירית לינור, ספי רכלבסקי ועוד כמה שאינני מעוניין לנקוב בשמן/ם, מטמאים את המרחב המקודש, שנוצר ביני ובין ילדיי לבין סימה סן, בין כל הורה מיועד וילדיו לבין הפונדקאית שלו, המרחב שבו אישה מוכנה להעניק לי, באמצעות גופה, את החסד הגדול ביותר שיכול אדם להעניק לזולתו, את חסד האבהות, את חסד החיים.
