לול 9

לְבָנָה בּוֹכָה. הִיא מִסְתּוֹבֶבֶת הָלוֹךְ וָשׁוֹב

בְּתוֹךְ הַלּוּל, לֹא מוֹצֵאת לְנַפְשָׁהּ מָנוֹחַ, הוֹמָה

כְּבוֹכָה, אוּלַי מְקוֹנֶנֶת עַל כָּךְ שֶׁמִּדֵּי יוֹם

אֲנִי אוֹסֵף שָׁלוֹשׁ בֵּיצִים מִן הַקֵּן,

מוֹתִיר בּוֹ רַק חָמֵשׁ, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיוּ לִי

אֶפְרוֹחִים רַבִּים מִדַּי, אוּלַי כִּי

כְּמוֹ שֶׁרָאִיתִי אֶתְמוֹל בַּבֹּקֶר, בָּרֶגַע

שֶׁכָּרְעָה עַל הַקַּשׁ וְהִתְרַוְּחָה עָלָיו,

מְרִימָה אֶת זְנָבָהּ לְהַטָּלָה, פּוֹעֶרֶת יְרֵכֶיהָ,

קָפַץ עָלֶיהָ הַזָּכָר וְגֵרְשָׁה מִשָּׁם בִּנְקִירָה,

כְּאִלּוּ אֵינוֹ רוֹצֶה לִהְיוֹת לְאָב, וְאַחֲרָיו

גַּם נִמְשִׁית הַמְנֻמֶּרֶת תָּקְעָה אֶת מְקוֹרָהּ

בְּזָדוֹן גָּמוּר, בְּאִבְחַת מַקּוֹר מְהִירָה, בְּגֵוָּה

שֶׁל לְבֵנָה הַמְּתוּקָה, הַמְּבֹהֶלֶת. אוּלַי

הִיא מִתְקַנֵּאת בָּהּ עַל פּוֹרִיּוּתָהּ הַמֻּקְדֶּמֶת.

סוֹפוֹ שֶׁל דָּבָר, שֶׁיֵּשׁ כָּאן כְּבָר שְׁתֵּי מַטִּילוֹת.

אֲנִי יוֹדֵעַ זֹאת עַל פִּי טִיב הַבֵּיצִים. בַּתְּחִלָּה

הַטָּלָה שֶׁל הַרְבֵּה בֵּיצִים קְטַנּוֹת, כֵּהוֹת, וּלְפֶתַע

בֵּיצָה גְּדוֹלָה וּלְבָנָה בְּגֹדֶל מִסְחָרִי. מָה אֶעֱשֶׂה

בַּבֵּיצִים כֹּה רַבּוֹת? מַדּוּעַ אָסַפְתִּי

אֶת הַקְּטַנּוֹת שֶׁבָּהֶן אֶל הַמְּקָרֵר? הַאִם

נִתַּן לְהַשִּׁיבָן מִמֶּנּוּ אֶל הַקֵּן? הַאִם נִתָּן

לְגָדֵל לָהָק אֶפְרוֹחִים גָּדוֹל, מִבְּלִי לְהִסְתַּכֵּן

בְּהַגְדָּלָה שֶׁל שֶׁטַח הַלּוּל? אֵינִי יוֹדֵעַ.

לָרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי אֲנִי מְגַדֵּל תַּרְנְגֹלוֹת וְצוֹפֶה בָּהֶן,

בְּסַקְרָנוּת וּבִתְמִיהָה, בְּהִשְׁתָּאוּת. לָעֵת עַתָּה

אַמְשִׁיךְ מָה שֶׁאֲנִי יוֹדֵעַ לַעֲשׂוֹת –

אֲנִי מַאֲכִיל וּמַשְׁקֶה אוֹתָן. מִתְבּוֹנֵן – וְכוֹתֵב.

7.9.21