החיים, ההורות, הכתיבה ומה שביניהם (115).
הפעם היחידה שניבלתי פה מול תלמידה שלי הייתה, כשנתתי לתלמידי סדנה לכתיבה ב'בית איילה' בתל אביב לכתוב פעולה מתמשכת, כמו טעימה או לגימה של משהו, ומרגנית סלונים, שנפגשתי איתה, כמו עם כול שאר תלמידיי ותלמידותיי באותה קבוצה, לראשונה באותו בוקר, הדהימה אותי בטקסט רהוט, שבו תיארה לפרטי-פרטים גוני-גונים של תחושות רגשיות מטעימה אחת.
כל כך נדהמתי מן היכולת שלה לחוות תחושות דקות כול כך, ולבטאן בלשון כה מדויקת, עד שנפלט לי, 'בת זו__". אבל עם חיוך.
כל חברי.ות הקבוצה הביטו בי נדהמים. אז מיד הסברתי את עצמי. אמרתי להם, שמעודי לא נתקלתי במישהי שיכולה לתאר כך רשמי חושים, ושהיא פטורה מראש מן השיעור הזה. אחרי כן למדתי להכיר את מגי מקרוב. למדתי שהיא נטורופטית מהוללת, מאבחנת ומטפלת בשלל שיטות טיפול, ובהם גם קלפים אינדיאניים ופרחי באך ועוד המון, נעזרתי בעצתה לא אחת, וגם התנאיתי מאד בספרה הראשון, שכתבה בסדנה שלי, "הרוֹאָה בָּחולות," ספר נפלא על אשת כשפים מן הקהילה היהודית בג'רבה, שאם לא קראתםן כדאי לכםן לקרוא. הנה הוא כאן – https://indiebook.co.il/shop/%d7%94%d7%a8%d7%95%d7%90%d7%94-%d7%91%d7%97%d7%95%d7%9c%d7%95%d7%aa
מן המפגש ההוא למדתי כמה וכמה דברים. ראשית, כמובן, שאסור לי לנבל את הפה מול תלמידים, כי לעולם איני בטוח אם הם מבינים או מבינות את ההומור שלי. שנית, שאני אכן רואה את העולם בגוני שחור ולבן, בעוד שיש בו הרבה גווני ביניים. שלישית, שעלי להרחיב לא רק את המִנעד החושי שלי, אלא גם את מנעד הלשון המתארת אותו.
אבל הדבר הכי חשוב שלמדתי מזה הוא, שאני איש קצוות, שיש לי כתמים שחורים, שיש המון דברים פיסיים ורגשיים שאני עלול לפספס, ולכן – עלי להתריע על כך בפני הקרובים אלי ביותר, ילדיי, בני זוגי, חבריי וקרוביי, שאם הם זקוקים ממני למשהו, או אם הם במצוקה, שלא יסתפקו בחצי אמירה, כי אני לא בהכרח אקלוט זאת. שאיתי צריך לצלצל בכל הפעמונים, או לתת לי מכה עם פטיש חמש קילו. השיבוש מכוון.
כך, למשל, אמרתי לילדיי לא אחת, שאם הם זקוקים לי, רוצים חיבוק, מבקשים להיות יחד בזמן איכות, שיבואו אלי, יתייצבו מולי ויגידו לי 'אבא, חיבוק,' ואם הם רוצים שאהיה איתם, שלא יסתפקו בשאלה 'אבא, אתה עובד?' כי על זה אני משיב 'כן, אני כותב' או 'אל תפריעו לי עכשיו' ומתכנס חזרה בתוך עצמי. והם למדו, ולומדים, איך לעשות זאת אתי.
מסתבר, שעם כל הרצון הטוב שלי לזהות סימנים ותהליכים, לפעמים אני מפספס בגדול, וזקוק לפטיש חמש קילו כדי להזכיר לי זאת. כך קרה השבוע. החלטתי לנסוע לנסיעת תחקיר לחו"ל, חתמתי בשביל זה על שני חוזי עריכה של ספרים לרבעון הקרוב, כדי לעמוד בזה מבחינה תקציבית, הכנתי מסלול מדויק ומרהיב עם סוכנת הנסיעות שלי, כולל טיסות, בתי מלון ורכב שכור, התחלתי להכין טבלה מפורטת היכן עלי להיות, כמה ימים בכל עיר ובמה עלי לצפות.
ואז, אתמול, רגע לפני ששרטתי את כרטיס האשראי שלי והתחייבתי לנסיעה, הבנתי, שאני לא יכול לנסוע. שאני נדרש להיות כעת בבית, עם הילדים. שהם עוברים תהליכים מורכבים, של היפּרדוּת תאוֹמית ועוד, שאני לא יכול להשאיר אותם לבדם עם זה. בתור העוגן היחיד והמרכזי בחייהם, עלי להיות איתם. לא לחשוב על עצמי, על צרכיי או על הקריירה הספרותית שלי. פשוט לנכוח כאן פיסית וגם רגשית. וזה ממש לא אותו הדבר.
בצער רב ביטלתי היום את נסיעתי. החלטתי שאדחה אותה עד לסיום שנת הלימודים, עוד שישה שבועות לערך, ואז אשלב נסיעה עם הילדים בנסיעת תחקיר. אולי אבא שלי יצטרף אלינו לשבוע של 'הכול כלול', במהלכו יתאפשר לי להגיח מבית המלון לגיחות של כמה שעות תחקיר, אולי הבמאית של הסרט עלי תצטרף אלינו עם בעלה וילדיה, חברים של בניי, שיוכלו להנות יחד בעוד היא ואני חומקים לסמטאות העיר. ואולי נמצא פתרון אחר. פיצול התחקיר לשתי נסיעות קצרות, שבוע ואז עוד שבוע, במקום מה שתכננתי לי לשבוע הבא – עשרה ימים דחוסים, יומיים בלבד בכל עיר, ואז טיסה הלאה, שזה די מטורף מבחינת העומס שזה היה מטיל עלי, פיסית ורגשית.
כשהחלטתי להביא את הילדים לעולם, אמרתי לעצמי, שמרגע לידתם הם תמיד יהיו הראשונים בסדר העדיפויות שלי. מאז נולדו גם שיננתי להם זאת לא אחת. שבכל מצב ובכל זמן, לא משנה איפה, אם הם זקוקים לי שיודיעו לי מיד, ואני אבוא מכול דבר או מקום שאני נמצא בו כדי להיענות אליהם.
אכן, אני מאוד זקוק לחופש, ליציאה מהבית, מתובל ומישראל, להתאוורר קצת, אבל זה יחכה. כי עכשיו זה זמן הילדים, לא הזמן שלי. כי אני אימא כותבת, כמו שאני קורא לזה. לא כותב שהוא במקרה גם אבא. אלא אבא כותב.
