כי התעוררנו בארבע וחצי בבוקר:), ערניים.
מארבע וחצי עד חמש מיכאל ודניאל שיחקו במיטה עם אבא. ברגע כזה, חסרונו של בן זוג הוא סוג של יתרון. לילדים יש מרחב שלם על המיטה, ואפשרות לקפוץ על אבא, להניח עליו ראש ואז לשוב ולעמוד על המזרן ולקפוץ עליו, בעליזות אין קץ.
בחמש יצאנו מן המיטה כדי לאכול, להחליף חיתולים ולהתלבש. ואחרי כן ישבנו על הארץ ושיחקנו בלגו. אני מרכיב להם מגדלים והם מפרקים אותם, ואגב כך גם לומדים כיצד לבנותם.
וכשנמאס להם מן הלגו משכתי אלינו את ספרי התמונות והמילים, ואת ספרי המגע, של חיות היער וחיות החווה, עם עיגולי הפרווה בתוכם, וישבנו לקרוא.
מיכאל מאוד אוהב את ספרי התמונות, ובעיקר – לדפדף במהירות דף אחר דף. בעודי קורא לו את המילים מתחת לתמונות בעמוד אחד, הוא כבר רוצה הלאה, ושוב ושוב.
עוד דבר אהוב עליו הוא להצביע באצבעו הקטנה בכל פעם על תמונה אחרת, כדי שאעשה לו את קולותיה של אותה החיה המופיעה בה. הבעיה היא רק עם החיות שאין להן קול מובהק. מישהו, למשל, תהה איך עושה זברה, או ג'ירפה?
לדניאל במשך זמן רב לא הייתה סבלנות לספרים. הוא הזדקק לפעילות פיזית. אבל הבוקר התפרקד עלי, שוכב בין ברכיי, בעוד מיכאל לצידנו, זה מעביר דפים והאחר מתבונן בהם.
זה היה רגע של קורת רוח, עד ששוב מאסו בזה וחיפשו גירוי אחר.
בשש ומשהו כבר הבנתי, שאין סיכוי להישאר איתם שלווים ושקטים בבית. אז הכנסתי אותם לעגלה, השחלתי על הכידון שלה את שקית הניילון המיועדת ליום במעון, ובה שני בקבוקי האכלה, חיתולים ובגדים להחלפה, ויצאתי איתם לגן הציבורי הקטן, הקרוב לביתנו.
הגן נמצא בין בתי מגורים. אז היה לי ברור שעלינו לשמור על השקט. בשש בבוקר השכנים עוד ישנים. לכן, בתחילה העליתי אותם לנדנדות ונדנדתי אותם, אבל חיש מהר הם ביקשו לרדת מהן כדי להשתובב ברחבי הגן המגודר.
הם עלו על המגלשה הנמוכה, הרגילה, כמו תמיד, מן הצד שמתגלשים בו, כלפי מעלה, מטפסים עד ל'כלוב' שבראשה, ומשחקים בו, ואחרי כן ביקשו לרדת.
כשהורדתי אותם ממנה, מיכאל ניסה לרוץ אל מחוץ לגן, ואילו דניאל החל מטפס בחלל המפותל של המגלשה הענקית לגדולים, שגובהה רב ופיתוליה עולים כלפי מעלה.
בדרך כלל טיפס עד הפיתול הראשון, כך שיכולתי לראותו בתוכה, אם השחלתי פנימה את גופי. אבל הבוקר העז להמשיך ולטפס כלפי מעלה, בעיקולים נסתרים מן העין. עיני, כמובן. וזה החריד אותי.
כי המגלשה הזאת גבוהה מאוד, ומן ה'כלוב' העליון שלה, שנמצא בגובה שתי קומות לפחות, יורד פיר ובו סולם ישר ותלול כלפי מטה.
הטסתי את מיכאל לעגלה, קשרתי אותו בתוכה במהירות, ואז מיהרתי לטפס במעלה הסולם, בדיוק כשראיתי את ראשו של דניאל מציץ מן הצוהר העליון של המגלשה, ממש לפני ה'כלוב' שלה.
נפגשנו בתוכו. דניאל צהל, על שהצליח לטפס בתוך המגלשה לכזה גובה, ושבאתי לפוגשו שם.
אני חשבתי שאני מת על המקום.
חיבקתי אותו בין ידיי, נכנסתי איתו למגלשה, ויחד התגלשנו כלפי מטה.
בחיים לא הייתי מעז לרדת איתו חבוק בסולם הגבוה הזה.
יצאתי איתם משם בעגלה לכיוון המכונית. אבל היה רק רבע לשבע. ואז בא לי הרעיון. לנסוע איתם ל'נשיקה צרפתית,' לקנות להם בורקס, לאכול בעצמי בורקס עם גבינה ומנגולד, ירק אהוב עלי, ואז לנסוע איתם לגן.
וכך עשיתי.
קניתי להם לכל אחד בורקס בטעם פיצה, ולי בורקס גבינה ותרד, ונסענו למעון.
כשהגענו אליו, פניהם כבר היו מרוחים ברוטב עגבניות וגבינה, וידיהם גם כן.
הכנסתי אותם לכיתה שלהם, שם היו כבר תור ואינאס. ניקיתי את ידיהם, ואז הבאתי מן האוטו את בורקס התרד האחרון שנותר לי, נתתי אותו ביד לגננת, וביקשתי ממנה שתיתן חצי ממנו לתור וחצי לאינאס, כדי שלא יקנאו במיכאל ובדניאל, שעוד אחזו בשאריות הבורקס שלהם.
ונסעתי הביתה.
הלכתי לכושר, לאימון ארובי קצר, לפני כתיבה.
הבוקר הזה היה מתוכנן לכתיבה. אפילו קיבלתי איחולי הצלחה בכתיבה מעינת, שזוכרת.
אבל כשחזרתי מהכושר, ואכלתי משהו מוצק יותר, הרגשתי שאני פשוט נופל מן הרגליים. שאין לי כוח לכלום. ובאחת עשרה וחצי כבר יש לי תור אצל רופא השיניים, ואני לא מסוגל לקרוא או לכתוב מילה.
אז הלכתי לישון. בתשע וחצי בבוקר. לשעה וחצי. וישנתי כמו תינוק.
התעוררתי, קטפתי אמריקנו גדול באספרסו בר ונסעתי לדורון, רופא השיניים שלי, להערכת מצב.
משם נסעתי לקנות קפה, ועוד איזה סידור קטנטן, וחזרתי בקו חמש הביתה. אכלתי ארוחת צהריים קלה ונשכבתי לישון.
ישנתי שעה, וקמתי כדי להביאם מן המעון חזרה הביתה, מרגיש שבע שינה כמו שלא הרגשתי זמן רב.
בדרך דיברתי עם מיטשל וקבענו להיפגש באספרסו בר עם הילדים, שאותם לא ראה כבר כמעט שבועיים.
אז הלכנו לנו לאספרסו בר, שם הילדים מאוד נהנו להסתובב ולהלך ברחבי בית הקפה, לעשות עיניים ליושבים בו ולשחק עם הצוות. שתינו אמריקנו, מיכאל ודניאל אכלו קצת קרואסון שקדים, ואחרי כן חזרנו הביתה, לארוחת ערב של נתחי עוף וירקות מוקפצים בנודלס, מעשה ידיי להתפאר, שהכנתי כבר אתמול, ולאמבטיה.
הם ישנים עכשיו, ומלבד התקף הבכי שתקף את שניהם באמבטיה, דווקא, מכל המקומות בעולם (הרי הם כל כך אוהבים מים), היום הזה עבר בסדר גמור. אפילו טוב. כמעט נפלא.
הכיף היה, שהסתיים כפי שהחל. לפני שנרדמו, ככה בשבע ורבע בערב, כשכבר הייתי מותש משלוש שעות הורות מרוכזות, אפילו עם עזרתו של מיטשל, נשכבתי אחרי שהלך על הפוף הגדול בחדר הילדים, ונ
תתי לשניהם לקפוץ עלי.
מיכאל ישר נשכב עלי ושם ראשו על כתפי, אצבעו בפיו, מוכן לרגיעה.
דניאל עוד היה צריך להסתובב ולהשתובב, להתיישב על כיסא הפרווה האדום שלו, לרדת ממנו ולטפס על כיסא הפלסטיק הצהוב, לרדת גם ממנו ואז לקפוץ עלי ועל אחיו, וחוזר חלילה.
השובבות של שניהם, המגע של שניהם, שאיתו התחלתי את היום ואיתו סיימתי אותו, בשביל זה הכול שווה, בחיי.
אפילו כשהם בוכים קצת.
אפילו שדניאל התעורר ברגע שהתחלתי כותב את הפוסט הזה, וכעת הוא כבר ישן מאחרי גבי, במיטתי, עטוף בכיסוי המיטה האדום, המחם על גופו מפני המזגן.
לילה טוב.
מקסים מקסים.