מהתלה ספרותית שהפכה לרב-מכר עולמי

את "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" (כתר, בתרגום רות שפירא) גמעתי ביומיים-שלושה. אי אפשר אחרת. הספר הזה מכתיב קצב מהיר מאוד, מפני שהוא נכתב בסגנון קופצני, מתחולל בשני מישורי זמן, שבשניהם התרחשויות מהירות מאוד, הנסובות סביב אותה דמות, וגם ערוך קטעים-קטעים.

במישור ההווה מסופר על אלן קרלסון, זקן בן מאה, ששעה לפני מסיבת יום הולדתו המאה בורח מבית האבות שהוא גר בו, דרך חלון. הוא גונב מזוודה מלאה במיליוני קרונות שוודיות מחבר כנופייה, ומסתבך בסיפור מוטרף לחלוטין של מרדף. בתחילה מרדף של הכנופייה אחריו ואחרי כן מרדף משטרתי אחריו, כחשוד ברציחתם הסדרתית של חברי הכנופייה. במישור העבר, אלן קרלסון עובר תהפוכות גורל הזויות לחלוטין, מתרועע עם שועי עולם, בעצם עם כל מנהיגי המאה העשרים, במזרח ובמערב גם יחד, ידו בכל ויד כל בו, והוא לא רק שותף לחלק מן המלחמות, אלא גם מחולל אותן.

כמו בכל פארסה טובה, יש כאן קצב עלילתי גובר והולך, חילופי זהויות ותחפושות, המון נונסנס, ושרשור אירועים בלתי אפשרי ובלתי מתקבל על הדעת, המעורר גיחוך מעצם חוסר הסבירות שבו. כמו בבורלסקה, יש כאן הלעגה של אישים ידועי שם ושל נושאים מהותיים. וכמו בקומדיה, אנחנו מביטים בדמויות רבות בספר מגבוה, צוחקים לטפשותן, רואים את הטעויות הבלתי נסבלות ובלתי אפשריות ביניהן, קולטים את חוסר האמינות המופגן של העלילה ואת אי ההסתברות שלה, ודווקא משום כך נהנים מן הספר הזה כל כך.

נדמה לי, שסוד קסמו של הספר הזה, שבאמת אי אפשר להניחו מן היד, למרות הטמטום המופגן בו, וההומור, שלעתים הוא כבר ממש 'לוחץ', כמו שאומרים בתיאטרון, וזה לא טוב, כששחקן 'לוחץ' כדי להצחיק, או סופר, – הוא במופרכות שלו.

מאורעות רבים תכפו עלינו במאה העשרים. עד כדי כך, שהטריפו את הקיום האנושי, והפכו את המציאות האנושית לחסרת הירארכיות. זה מה שהוליד מתוכו את הפוסטמודרניזם. ואכן, נדמה כי הרומאן הזה הוא רומאן פוסטמודרני, בחירויות שהוא נוטל לעצמו, בשבירת כל סט מוסכמות אפשרי, בחיסול האפשרויות ליצירת הירארכיות בין סוגי ידע, מעמדות חברתיים, נעלה ונחות, וכך הלאה. זה משעשע עד בלי די, אבל רגע אחרי סיום הקריאה לא נשאר מזה כלום, חוץ מחיוך אווילי על הפנים.

ובימים מוטרפים שכאלה, בחום מעיק, עם גזירות כלכליות נוראות ואחת או שתי מלחמות ממשמשות באופק, אולי גם זה משהו.