יעל ססטמן, בחוץ שקט. עורך: ארז שוויצר. הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2023. 71 עמודים, 74 ₪.
ספרה החדש של יעל סטטמן כתוב כסטנוֹגרמות של מצבי רגש ונפש, והקוראים מוזמנים לזכות בעונג המציצנות בעולמה הפרטי ובקסם האינטימיות של אישה עם עצמה. לעתים השירים מופנים לקורא במישרין: "עַכְשָׁו אַתָּה תִּשְׁמַע אוֹתִי. מֵהַמְּבוּכָה לֹא תֵּדַע/לְאָן לְהִסְתַּכֵּל כִּי תִּשְׁמַע מַה שֶּׁלֹּא שָׁמַעְתָּ מִמֶּנִּי/מֵעוֹלָם" או "אֵינֶנִּי בְּטוּחָה בְּאֵיזוֹ שָׂפָה לְדַבֵּר אִתְּךָ/שְׂפַת הַתַּחֲנוּנִים, שְׂפַת הָאִיּוּמִים./שְׂפַת הָאֱמֶת לֹא בָּאָה בְּחֶשְׁבּוֹן," והפנייה לקורא מנכחת אותו בסיטואציית המסירה של השיר.
שם הספר אירוני. בשיריה החוץ לא שקט, והפְּנים סוער. המתח בין הפנים לחוץ נובע מהכרתה, שאינה יכולה לשנות את המציאות השבורה, המתעתעת, ואינה יכולה לקבוע כלפיה עמדה: "לֹא אֲשַׁקֵּר לְעַצְמִי וְלֹא אֶשְׁכַּב עַל הַגָּדֵר בִּשְׁבִיל עֲתִיד יְלָדַי, אֲנִי/לֹא רַבָּן יוֹחָנָן בֵּן זַכַּאי שֶׁהֻבְרַח מִירוּשָׁלַיִם הַגּוֹוַעַת בַּאֲרוֹן קְבוּרָה/כְּדֵי לְהַתְחִיל מִחוּץ לָהּ עוֹלָם חָדָשׁ שֶׁשָּׁרָשָׁיו בַּשָּׁמַיִם […]/ לוּ רַק אֲזַהֶה בְּשֵׁם אֶחָד מִן הַנְּעָרִים וְהַנְּעָרוֹת הַהֲרוּגִים, וַאֲפִלּוּ שֵׁם מִשְׁפָּחָה […]//אָז אֶאֱרֹז בְּלִי לְהַבִּיט לְאָחוֹר. אָז אֶשָּׁאֵר. אָז אֶשְׁלַח אֶת יְלָדַי לַחֲזִית. אָז אֶסְתַּתֵּר." החוץ הזה מהדהד בתוכה ומשפיע על ראיית עולמה. "הַחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה/קָבוּר תַּחַת מַשֶּׁהוּ" ('החלק הטוב שבעולם'), היא כותבת, ו"חַיֵּינוּ//שֶׁאָנוּ לְכוּדִים בָּהֶם בְּגוּף רַבִּים/וְנִכְנָעִים וְצוֹלְלִים./אֵין לָנוּ חַיִּים אֲחֵרִים/אֵין לָנוּ חַיִּים יוֹתֵר טוֹבִים" ('באין יבשה').
השבר במציאות והאמונה באל
יעל גדלה ביישוב הושעיה וחיה כיום בתל אביב. בשיר 'האימייל' היא מזדהה כדתיה לשעבר: "עֲשֵׂה אוֹתִי כְּלִי לְשֵׁרוּתְךָ, הִתְפַּלַּלְתִּי פַּעַם,/וְעַכְשָׁו, מְנֻכֶּרֶת לְעַצְמִי,/ חֲסְרַת מְנוּחָה, בָּזָה לַיּוֹמְיוֹם וּבְאוֹתָהּ נְשִׁימָה/סוֹלֶדֶת מֵהַחֵלֶק בִּי שֶׁנִּסָּה לְהִתְעַלּוֹת מֵעָלָיו./בְּאוֹתָהּ נְשִׁימָה/רוֹצָה לְבַד וְרוֹצָה עִם אֱלֹהִים, וְרוֹצָה וְרוֹצָה." המציאות המתעתעת מערערת את אמונתה באל. בשיר 'ההורים שלי מזדקנים' היא כותבת: "בְּכַוָּנָתִי לַעֲרֹךְ עִם אֱלֹהִים הֶסְכֵּמִים/שֶׁבָּהֶם הוּא מוֹחֵק אֶת הַמִּלָּה 'נֵס'", ובשיר אחר האמונה הופכת לדוגמנוּת, והדוברת נהיית לאלוהות בצלמה: "אֲנִי מְדַגְמֶנֶת אֱמוּנָה,/ לְעֵינַי קוֹרְאִים אֱמוּנָה,/ לְפִי קוֹרְאִים אֱמוּנָה, לְשִׁירַי/קוֹרְאִים אֱמוּנָה, כֹּל/כָּךְ אֲנִי דּוֹאֶגֶת לְךָ, מָה אֶפְשָׁר/לַעֲשׂוֹת, בְּשָׁכְבִי וּבְקוּמִי/אֱמוּנָה, אֲנִי צוּר, אֲנִי/הַיְּשׁוּעָה בְּהֵעָדֶרְךָ".
הכאוס בחוץ והחוסר בִּפנים
המציאות הכאוטית משפיעה על המרחב הביתי. גם כשהחיים נדמים שלמים משהו בהם חסר: "בַּלֵּילוֹת שְׁלוֹמִי מִתְהַפֵּך/וְהַיְּלָדִים יְשֵׁנִים יָפֶה//מַה חָסֵר כְּשֶׁהַכֹּל מָלֵא?" ('שלומי') היא שואלת, ועונה – "אֵין לִי שׁוּם תְּחוּשָׁה בִּכְלָל/שֶׁזֶּה נִפְלָא" ('אני לוקחת את כול הכדורים') ומגחיכה את הטוּב השופע בַּבּית בשיר 'מה זה מעניין, לכתוב על מה שיש': "יֵשׁ הַכֹּל, יֵשׁ יוֹתֵר מִדַּי, יֵשׁ נִשְׁפָּךְ מֵהָאָזְנַיִם./יֵשׁ לוֹקֵחַ אוֹתִי כָּל בֹּקֶר לַעֲבוֹדָה עִם תְּלוּשׁ./יֵשׁ מַשְׁכִּיב בַּמִּטּוֹת שְׁלשָׁה יְלָדִים/יֵשׁ מַזְמִין כַּרְטִיסִים לְיָוָן/יֵשׁ סוֹמֵךְ עַל מֶזֶג הָאֲוִיר/ יֵשׁ דּוֹאֵג שֶׁכָּל הַחֲלוֹמוֹת יִתְגַּשְּׁמוּ/כָּל הַחֲלוֹמוֹת!". למרות השפע בביתה, הגאולה היא נחלת הזולת. לא נחלתה.
בשירים ניכר חוסר שקט פנימי המלווה ברגשות קיצוניים – התנערות מאחריות וכּניעוּת מול מעשה האהבה הבעלתני של הגבר: "שׁוֹטֶפֶת כֵּלִים: הַחָרָא עוֹלֶה./רוֹאֶה נֶטְפְלִיקְס: הַחָרָא צָף./הַבַּיִת מִשְׁתַּתֵּק. הקיום כאישה כנועה, "אֲנִי, הַחֲמוּדִית שֶׁלְּךָ/אֲנִי, חֵמֶת הַחֲלִילִים בָּאָחוּ שֶׁלְּךָ/שׁוֹמַעַת עַל הַכְּאֵב שֶׁאֲנִי, שֶׁאֲנִי/גָּרַמְתִּי לְךָ", מתגלגל בדימוי עצמי נמוך והורס את חיי הזוגיות. הכּניעוּת גם פוערת בדוברת פער בין האני האידיאלי שלה לבין ממשותה, כאילו לעולם לא תעמוד במימוש הפוטנציאל שלה: "יֵשׁ לִי שְׁטָר לִפְרֹעַ, אֵיזֶשֶׁהוּ שְׁטָר./אֲנִי עוֹבֶדֶת יָפֶה – זֶה לֹא מַסְפִּיק,/ אֲנִי כּוֹתֶבֶת יָפֶה – זֶה לֹא מַסְפִּיק,/ אֲנִי מְחַיֶּכֶת בְּלִי סִבָּה – זֶה מִתְקָרֵב […]/אֲנִי מְבָרֶכֶת עַל מַה שֶּׁיֵּשׁ – /זֶה לֹא מַסְפִּיק, הַשְּׁטָר מוּנָף/מֵעָלַי כְּגִילְיוֹטִינָה.//אֲנִי נוֹתֶנֶת הַכֹּל לְכֻלָּם – /הַשְּׁטָר צוֹחֵק" ('שטר'). גם כשהאישה מְרַצה ומבטלת עצמה בפני זולתה, הפער בין מי שהיא לבין מי שהייתה יכולה להיות נותר. לכן היא מרגישה, כעדותה בשיר "החלק הטוב שבעולם", שֶׁ"הַחֵלֶק הַטּוֹב שֶׁבָּעוֹלָם הַזֶּה/קָבוּר תַּחַת מַשֶּׁהוּ."
הניכור הפנימי ותחושת ההיפסדות נגלים גם באימהות: "הֵבֵאתִי/יְלָדִים לָעוֹלָם וְהֵם אֵינָם אֲנִי.//הָיִיתִי כֹּל-יְכוֹלָה חֳדָשִׁים רַבִּים,/סְלִיחָה מִכֹּל מִי שֶׁחַי מִחוּץ לִי.//חָסֵר הַבִּטָּחוֹן שֶׁאַתֶּם לֹא רַק/סְתָם, מְלֶאכֶת מַחְשֶׁבֶת שֶׁל שְׁקָרִים." ההיפרדות מן הילדים בלידה נתפסת כריחוק מהם עד כדי חשש שהם 'מלאכת מחשבת של שקרים,' וייחוסם לאימה במקום לה. בשיר 'למה האהבה הזאת למתוק' האהבה לילדים היא חלק מקטלוג אהבות למתוק, ועלולה להיתפס כמחסום הממרר את הנפש, מפני יכולת ההתנסות במרחבים. מרירות זו באה לידי ביטוי בשיר 'פחות ופחות אני פונה לאלוהים,' שכולו מטונימיות של שכחה ושבר אישי וזוגי.
סופו של דבר, שהיא מכירה באחריותה לחיים שחוללה, בשיר 'היום הזה הביא כל כך מעט אושר לחיי'. "אָמַרְתִּי: 'אֲנִי מְחַפֶּשֶׂת/מְבֻגָּר אַחְרָאִי.' עֲנוּ לִי,/'אַתְּ הַמְּבֻגָּר הָאַחְרָאִי.'" אבל קבלת האחריות על החיים משָׁטחת אותם. רק בסוף הספר המטלטל הזה, בשירים 'הבית נבנה עכשיו' ו'יש יום כזה', נדמה שהיא מתפייסת עם חייה ועם עצמה.
אהבתי את שילוב רבדי העברית בשיריה, מלשון קודש ועד לשון הדיבור, ואת לשונה הפיגורטיבית המרהיבה. כך הקטלוג המטונימי בשיר 'חופשה', מטפורות כמו "צְרוֹר שֶׁל תְּחִנָּה," או "אֲנִי מוֹתַחַת אֶת הַכְּאֵב/כְּגַרְבִּיוֹנִים עַל שׁוֹקַי,/שָׁקוּף, מָתוּחַ וְאָפֵל/הוּא מְיַפֶּה אֶת צְעָדַי", דימויים כמו "אָדָם נִלְחָץ עַל הַבְּקָרִים/כְּמוֹ דָּג נַקַּאִי , פִּיו פָּעוּר בִּשְׁקִיקָה/אֶל קִיר זְכוּכִית" או "מְכוֹנִיּוֹת דְּבוּקוֹת לָאַסְפַלְט כְּמוֹ בָּזוּקָה/לְסוּלְיוֹת הַנַּעֲלַיִם", וגם עירוב מטפורי ומטונימי כמו: "נֶשֶׁל הַהִיסְטוֹרְיָה קָלוּף/וּמְרֻקָּן. מִקַּו הַמַּיִם/עוֹרְבָנִית צוֹפָה." בשיר 'העולם הזה' היא כותבת באירוניה: "זֶה הָעוֹלָם הַזֶּה/מִלִּים יָפוֹת וְטֶבַע יָפֶה/שְׂמִיכַת טְלָאִים/שֶׁל פְּסוּקֵי נֶחָמָה." שירתה של יעל סטטמן היא שירה יפה, מטלטלת ומלאת נחמה.
